פיקוד העורף התרעה במרחב

לאמא שלי הגיבורה יש סרטן

את הרגע בו היא אמרה לי שזה סרטן אני לא זוכרת. מה שקרה מאז, לא אשכח לעולם

הילה רוזן 03/03/14 22:00



את הרגע בו היא אמרה לי שזה סרטן אני לא זוכרת. יש לי נטייה כזו להדחיק דברים שאני לא רוצה לזכור. אבל את מה שקרה מאז, לא אשכח לעולם

אני עדיין זוכרת את הרגע ההוא, שאמא שלי דיברה בטלפון תוך שהיא מקפלת לנו את הכביסה. אני לא יודעת למה אבל משהו בקול שלה גרם לי להקשיב. היא ניתקה ואמרה משהו על ממוגרפיה ובדיקה נוספת, ועל כך שידעה שמשהו לא בסדר. הקשבתי לה, אבל העדפתי להדחיק ולא ממש לשאול או להתעניין, כאילו זה כבר יעלים את הכל.

מצד שני, את הרגע בו היא אמרה לי שזה סרטן אני כבר לא זוכרת. יש לי נטייה כזו להדחיק דברים שאני לא רוצה לזכור. אבל את מה שקרה מאז, לא אשכח לעולם. אמא שלי היא אדם חזק, מבחוץ. הרבה אנשים שחושבים שהם מכירים אותה יעידו שהיא אדם שלא נשבר ולא בוכה. אבל אני מכירה אותה ויודעת לזהות בעיניים שלה עצב וחולשה. רגשות ותחושות שהיא מסתירה מהסביבה.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: סרטן
קוד זיהוי:201289
הסרטן היה סוג של פגישה עם סיטואציה שאף אחד לא רוצה
 

סרטן השד היה דוגמא מצוינת לאופי של אמא שלי. כלפי חוץ היא הייתה חזקה. דיברה על זה, סיפרה לכולם מתוך מטרה שעוד נשים ייבדקו ולא הראתה פחד. אבל את הסערה האמיתית שהחלה עם הגילוי, והתחזקה דווקא לאחר שהיא התגברה על המחלה, אני לא חושבת שהרבה יודעים. אני יודעת שהיא מפחדת. שהסרטן היה סוג של פגישה עם סיטואציה שאף אחד לא רוצה להיות בה. של חוסר שליטה, כאב ואי ודאות. אני יודעת, אבל אף פעם לא אמרתי לה.

גם לא אמרתי לה כמה שהיא גיבורה. שאני לא כועסת אם קשה לה עכשיו, שאני מבינה שהיא מפחדת וכל דבר מעלה חשש שהסרטן יחזור, בשד או במקום אחר. גם לא אמרתי לה שבגללה, הפחד שלי מהמחלה הנוראית הזו גם נולד, אבל בזכותה אני מבטיחה להיבדק כל הזמן וגם להזכיר לכל אישה על החשיבות שבבדיקה. כי אם יש משהו שלמדתי ממנה, הרי שגילוי מוקדם מציל חיים וגם את הפחד אפשר לנתב לכל מיני כיוונים.

בדיקה ועוד בדיקה

כך, בפעם השנייה בחיי, קבעתי תור לכירורגית שד. הפעם באתי אליה עם בשורה - לאמא שלי היה סרטן השד. זה שינה את כל ההתייחסות שלה אליי. היא בדקה אותי, ובסיום הבדיקה אמרה שהיא רוצה לשלוח אותי לאולטרסאונד. היא אמרה שאם לא הייתה לנו היסטוריה משפחתית (במונחים רפואיים מסתבר שזה כבר היסטוריה) היא לא הייתה בודקת את זה, אבל איתי היא מעדיפה לנקוט בכל הבדיקות הנחוצות. היא עדכנה אותי שזה לא דחוף ושאני לא צריכה להיות בלחץ. רגע לפני שיצאתי מחדרה, היא תזכרה אותי שמעכשיו כדאי שאקבע אליה תור כל חצי שנה.

אז קבעתי תור לאולטרסאונד (בלי לחץ). שכבתי על מיטת הבדיקה (עם קצת לחץ) כשהטכנאית עוברת שוב ושוב ובודקת האם אני מחביאה משהו לא רצוי. בסיום הבדיקה היא אמרה לי שאני יכולה ללכת, זה כבר היה קצת יותר מלחיץ. לאחר מספר ימים של ציפייה, התוצאות הגיעו. הכל בסדר. אני לא יודעת מי נרגעה יותר באותו רגע, אני או אמא שלי, אבל מה שבטוח שתחושת ההקלה הייתה עצומה.

אמא, אני אוהבת אותך, גאה בך ומבינה אותך גם ללא מילים.