פיקוד העורף התרעה במרחב

הריון שני זה אחרת

מצד אחד לוקחים הכל יותר בפרופורציות, מצד שני עם ילדה בבית זה לא פיקניק

הילה רוזן 29/01/14 22:00



יש ילדה בבית שצריך לטפל בה ואין זמן להתעסק בעובר שגדל בבטן שלי. אפילו בבדיקת הדופק האצתי ברופא שיזדרז קצת כי יש לי ילדה עם חום בבית שצריכה אותי

ביום שישי האחרון, בעודנו נוסעים לארוחת הערב המשפחתית ותוך כדי התגברות הבחילה שלי, נזכרתי בהריון הראשון שלי. איך היינו לבד, בן זוגי, אני והכלבה, וכל תשומת הלב הייתה רק אליי. הרגשתי קצת לא טוב - אז הלכתי לדיקור סיני, רציתי לעשות עם עצמי משהו - אז הלכתי ליוגה להריון, הרגשתי שמשהו טיפה לא בסדר - טסתי למוקד, רציתי פלאפל באמצע הלילה - שלחתי את בעלי לקנות לי (הרשימה כמובן ממשיכה וממשיכה). כך, לפני מספר שבועות גיליתי שהריון שני זה ממש לא פיקניק, גם אם הפעם הוא כן מזכיר לי מחלה.

האמת היא שאני מוצאת את עצמי יותר ויותר אומרת לחברות עם ילד אחד משפטים מעצבנים ומתנשאים כמו "הריון שני זה אחרת, אמנם אין לך זמן לעצמך אבל את לוקחת דברים אחרת". הן בטח שונאות אותי עכשיו כשאני מדברת כאילו יש לי מלא ניסיון, אבל בינינו - גם הן יגלו שזה נכון, לטוב ולרע.

נתחיל בטוב. אני מרגישה שבהריון הזה יותר קל לי לקחת דברים בפרופורציות. זה לא שהוא חשוב פחות חלילה (רק אלוהים יודע כמה אני רוצה את ההריון הזה) אבל יש לי ילדה בבית, וזה פשוט לא מאפשר לי להתעסק בעצמי כל היום (לטוב ולרע). אפילו בבדיקת הדופק (אליה כמובן הלכתי לבד כי מישהו צריך להישאר עם הקטנה בבית) האצתי ברופא שיזדרז קצת כי יש לי ילדה עם חום בבית שצריכה אותי.

אני גם מאמינה שבהריון הזה אשלם פחות כסף לרופאים. כך למשל, העזתי להרים גבה כששמעתי שמבקשים ממני 2,600 שקלים לסקירת מערכות, וביקשתי מחברות המלצה לרופא קצת יותר זול. אני אפילו, רחמנא לצלן, החלטתי שאם אעשה מי שפיר, אוותר על שירותי הרפואה הפרטית לטובת קופת החולים שלי, לה אני משלמת לא מעט כסף. גם ככה אותו רופא עושה את הבדיקה גם בפרטי וגם דרך הקופה.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: מותק
קוד זיהוי:200375
בינתיים אני פחות מתחברת להריון הזה
 


נקודת אור נוספת היא שאני כבר ממש לא מתרגשת מכל אחד. אם נחזור לרגע לאותה ארוחת שישי, את הארוחה הזו סיימתי עם הראש בשירותים, בלי שבאמת הספקתי לטעום מהאוכל. עוד לפני שידענו שככה ייראה הערב שלי, החלטנו בן זוגי ואני, לספר במהלך הארוחה שאני בהריון. כשהם סיימו לאכול ואני חזרתי מהבילוי שלי עם עצמי, בן זוגי סיפר לכולם שאין לי וירוס, אלא עובר קטן בבטן.

זה היה הרגע בו חלק גדול מהנוכחים החל לדון בשאלה האם יש לי או אין לי בטן, והרוב המוחלט של הנשים בחדר אמרו "ידעתי!". משום מה כשאני מספרת שאני בהריון, 80% מהנשים חייבות להגיד שהן ידעו, כאילו יש להן אולטרסאונד בעיניים. בהריון הראשון שלי הייתי נעלבת. אני עדיין זוכרת את התחושה שלי כשאמרו לי בהריון הראשון, במשפט אחד, שבהריון של בנות האמא הופכת למכוערת, ושעליי ממש רואים שיש לי בת. הפעם, החלטתי לא להתרגש מכלום.

בחלקים הפחות חיוביים אני חייבת להגיד שבינתיים אני פחות מתחברת להריון הזה. אני לא נושמת לבטן כל שעה, לא מלטפת אותה בכל הזדמנות ולא חושבת על העובר הקטן בכל רגע ביממה. אני לא מקפידה על אוכל ושתיה כמו בהריון הראשון, שותה קפה (אבל לא עוברת את השתי כוסות ביום) וגם לא מחפשת באינטרנט כל היום מידע על השבוע בו אני נמצאת, זה גם יכול להיות יתרון כשחושבים על זה.

החיסרון הכי גדול הוא שלא נותנים לי לסבול בשקט. לא משנה כמה אני מרגישה גרוע, בסוף אני חייבת להיות חזקה ולהמשיך לתחזק את הבית ולטפל בקטנה. לא משנה כמה בן זוגי מעורב, היא צריכה גם אותי.

ובכל זאת, בנימה אופטימית, אם תרצו, יש משהו מיוחד בהריון שני. דווקא העובדה שאני פחות מתחברת ולא ממש יכולה להתפנק, הופכת כל בדיקה להרבה יותר מרגשת. אני מגיעה פחות טכנית וכשאני יודעת, שבסוף, אחרי תשעה חודשים, אחזיק בידיים את הדבר הכי מדהים בעולם. אין דרך להגיד את זה בלי להישמע קיטשית בטירוף. באולטרסאונד הראשון שראו כבר ממש תינוק ולא רק בוטן, ראו ידיים ורגליים, ראש ואף, התרגשתי. אני לא זוכרת שהתרגשתי ככה בהריון הראשון. פשוט בהיתי במסך האולטרסאונד ולא רציתי שהרגע הזה ייגמר. עד לבדיקה הבאה, כמובן.