פיקוד העורף התרעה במרחב

משעמם לי... בא לי לאכול

לפני שאתם פותחים שוב את המקרר ומחפשים נשנוש- תקראו את זה

עלינה סגל 12/02/14 22:00



מי מאיתנו לא חווה על בשרו את התופעה הזו ומי מאיתנו לא שמע את המשפט "אימא משעמם לי בא לי משהו.."? אכן אכילה משעמום הינה תופעה שכיחה, נפוצה בכל הגילאים ולצערינו משמינה. אכילה מתוך שעמום  הינה "בן דוד קרוב" של "אכילה רגשית", אותה אכילה שמרבים לדבר עליה, לנתח את סיבותיה ולהציע פתרונות למניעתה.

נוטים לחשוב ששעמום הינו דבר הקורה לנו. משהו שאין לנו שליטה עליו, שקשור להתרחשות חיצונית, דומה קצת למזג האוויר. פעם שמש, פעם גשם ולפעמים מעונן חלקית, בכל מקרה- לא בשליטתינו. ואז כשנופל עלינו השעמום מופעל הטייס האוטומטי והחיפוש אחרי "משהו" מתחיל: במגירות בארון, במקרר ולפעמים גם וגם... מכאן ועד לעלייה במשקל הדרך מאוד קצרה. אז כדי שנוכל למנוע את התופעה ולאפשר גם ירידה במשקל נעשה קצת סדר ועניין.

השעמום הינו תופעה שכיחה במיוחד בעידן בו אנו חיים: עידן ריבוי הגירויים הקלים, ריבוי המסכים, הקניונים, החדשות והריגושים. לפני כ-40 שנה כשילד היה אומר את המשפט "משעמם לי" (במקרה הזה אני...) התשובה אצל הרבה הורים היתה " לך תקרא ספר". וזה מה שהיה קורה. קשה לי לדמיין תשובה כזו ניתנת היום מבלי לגרום לגיחוך עד כדי צחוק מתגלגל. בעידן שלנו כאשר לרגע אחד אנחנו נטולי גירוי חיצוני עוצמתי, אנחנו מאבדים עניין, חסרי עירנות, מפחיתים את רמת הריכוז ומבצעים "התנתקות", כלומר חוסר מעורבות. זה הוא הרגע שאנחנו מגדירים – שעמום.

לא בכדי הרבה מהילדים והמבוגרים, המוגדרים כלוקים בהפרעת קשב וריכוז, מוצאים  את עצמם כאילו משועממים והרבה פעמים מהסיבה הזו אוכלים. הטייס האוטומטי בין שתי הפעולות – "משעמם לי" ו"בא לי לאכול " עובד מהר, מבלי שאף נרגיש או נדע על קיומו. רק בדיעבד אנו מזהים שאכלנו מבלי שנהיה בכלל רעבים, שבחרנו במשהו שבכלל לא היה כל כך טעים, וכמובן מרגישים מתוסכלים וחסרי אונים. דומה בעצם לכל הרגל המתנהל מעצמו ואינו טוב לנו יותר.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: אוכל
קוד זיהוי:200282
רק בדיעבד אנו מזהים שאכלנו מבלי שנהיה בכלל רעבים
 


אז מה אפשר לעשות כדי להפסיק את מחול השדים הלא נעים הזה הזה וגם לכוון אחרת את הילדים?


1. לזהות אם אנחנו לא עייפים. לפעמים עייפות הגורמת לירידה בעירנות, ומתורגמת לשעמום. בעייפות נדרשת מנוחה, לפעמים אפילו קצרה, כדי להטעין את המצברים אך בטח שלא אכילה.

2. כשמופיעה תחושה של שעמום, ללמוד לזהות מה בכל זאת מתחבא מאחוריה? אולי אי שביעות רצון, משימה הדורשת מאמץ ארוך ועוד. כל המצבים הללו עלולים בטעות להיקרא שעמום, אצלינו ואצל ילדינו. אפשר לעצור לרגע ולשאול אותנו ואת ילדינו:

- מה באמת אני רוצה? 
- אם אני רוצה לאכול? האם אני מרגיש בגוף את הרצון לאכול? 
- האם הממתק/החטיף/העוגיה/הפתיתים או האורז שנשאר בסיר, הם הפתרון למה שאני צריך? 
- אם האוכל לא היה לי זמין, כיצד הייתי מסתדר? מה הייתי עושה?

מנסיון אישי, טיפולי ואמהי ב-95% מהמקרים, התשובה היא בכלל לא במקרר ולא במזווה. זה קצת קלישאה, אבל נכון: התשובה היא בתוכנו ולא במטבח... שעמום, תסכול או כל רגש של אי נוחות הם משותפים לכולנו, חלק מהחיים, באים והולכים. ורק לא להיבהל. ולא, אין שום ממתק שוקולד או חטיף שיעבירו באמת את התחושה. ממילא היא עוברת מעצמה.

הענין הוא שאנחנו לא עוצרים לזהות, לחקור ולשאול ומיד כאילו פונים לפתרון. לפעמים מספיק (לנו) שיחה קצרה עם חברה טובה, מבט, תשומת לב הקשבה ומילה טובה לילד וחוסר השקט מתפוגג, הרעב המדומה נעלם והשעמום... היה כלא היה. זה  רק עניין של, זיהוי מוקדם, תרגול והתמדה. והרווח הוא עצום– שליטה ברגשות, באכילה, לרוב גם ירידה במשקל.


* כותבת בלוג זה, עלינה סגל, היא דיאטנית קלינית ורפואית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה