פיקוד העורף התרעה במרחב

ילד טוב משאיר צלחת ריקה...וחבל!

החינוך לגמור מהצלחת עושה לכם נחת? אצל הילדים זה מפתח נטייה להשמנה

עלינה סגל 13/01/14 22:00



כמעט כולנו שמענו ואולי השמענו את המשפט "; לא סיימת עדיין..";. כולנו מכירים את הנטייה המאוד ";פולנית"; להתעקש עם הילד לסיים את כל האוכל בצלחת, גם כאשר לטענתו.. הוא לא רוצה יותר. הורים רבים חונכו כך בתור ילדים, סבלו מכך אפילו, ועדיין באופן לא מוסבר וכמעט אוטומטי ממשיכים ואומרים זאת לילדיהם.
 

מה הופך את האוכל להיות כל כך משמעותי בקשר הורה ילד? קשה לתת תשובה אחת. אולי כי זה ביטוי לדאגה, נתינה, הורות טובה ואולי בגלל שדרך האוכל והאכלה מתחיל הקשר הראשוני בין האם לילד שלה.
 

מכאן ממשיך הדו-שיח בין ההורים לילד דרך האוכל בהמון מובנים. כאשר הילד אוכל ";טוב"; יש להורים חוויה של הצלחה וסיפוק רב. וכאשר הוא לא, מעבר לדאגה כלפיו, יש תחושה של כשלון... ועוד איפה? בבטן הרכה, תרתי משמע, בהורות שלנו.
 

אין ספק שילדהמסיים את כל האוכל בצלחת נחשב ילד שאוכל ";טוב"; ונותן להוריו תחושת סיפוק והצלחה אך לצערי... מדומה. ואז מה קורה כאשר הילד, שומו שמיים, אומר את משפט המחץ ";לא בא לי יותר";...ועדיין יש אוכל בצלחת?
 

אצל הרבה מאיתנו (וכן גם לי זה קרה כי אני אימא לפני כל מקצוע או הכשרה) מתחילה סחיטה רגשית קלה, תחנונים, הפעלת לחץ מתון, הבטחות ולפעמים גם איומים, והכול כמובן מהכוונות הכי טובות. משפטים כגון: ";לא אכלת כלום";, ";רק עוד 2 ביסים";, אוכל לא זורקים לפח"; הם רק חלק קטן ממה שאמא אומרת בשעת חירום.
 

 

תמונה גדולה

שם הפריט: צלחת
קוד זיהוי:199155
כאשר הילד לא אוכל, יש תחושה של כישלון
 


למסרים המוטעים הללו יש השפעה עצומה משני היבטים. בהיבט הפסיכולוגי, אנחנו מעבירים מסר שילד טוב הוא ילד מרצה! כלומר, הילד מבטל את רצונו וממשיך לאכול כנגד רצונו על מנת לשמח אותנו. במובן הגופני-תזונתי אנחנו מלמדים אותו למחוק/לבטל/להתעלם מהאיתות הפנימי החשוב ביותר- תחושת השובע!
 

היכולת להפסיק לאכול בנקודת השובע, גם כאשר הגירוי, כלומר המזון נמצא מול עינינו הינה קריטית במניעה של השמנה. ואכן, במחקר חדש ומקיף בקרב 3,500 הורים בארה";ב נמצא  באופן חד משמעי כי ההפצרות של ההורים לסיים את הכול מהצלחת משבשות את מנגנון השובע הטבעי של הילדים, מקלקל את יכולתם לחוש מתי הם מלאים ומגביר את הסיכון לסבול מהשמנת  יתר.
 

 ילדים המורגלים באופן שיטתי לסיים את המנה המוגשת, מתרגלים לקבל איתות חיצוני ולא פנימי לרמת השובע שלהם. אם ניקח בחשבון שבתקופת השפע והמזון המהיר, רשתות השיווק מגדילות עוד ועוד את המנות המוגשות, מפתות ומגרות יותר ויותר והקיבה הינה שק גמיש המתרחב בהתאם, הרי הדרך להשמנה כמעט מובטחת. לא בכדי, הסטטיסטיקה מדברת על 1 מתוך 4 ילדים בארץ ובעולם הסובל ממשקל עודף בדרגה זו או אחרת.
 

אז אחרי שהבנו והפנמנו ובאמת הבטחנו שלא נעשה את זה יותר- מה ואיך עלינו לעשות? קודם כל, להפנות מבט פנימה ולהבין למה באמת חשוב לנו שהילד יסיים את האוכל בצלחת. כאשר נזהה את הסיבה לכך אפשר יהיה לשנות את הגישה כולה. שנית, להבין שזכותו להחליט בדיוק כמה לאכול וחובתנו היא לכבד זאת. בכך אנחנו  מכבדים אותו, את רצונו ומפתחים אצל הילד תחושת אחריות ושליטה. שלישית, אם עדיין קשה לנו לזרוק אוכל לפח, אפשר להגיש מראש מנות יותר קטנות, בצלחות יותר קטנות, מקסימום הוא יבקש תוספת... ואז החיוך על הפנים בלתי נמנע. ואחרון אחרון, להתייחס לטעויות שאנחנו עושים באחריות בסלחנות... ובלמידה אין סופית. 


* כותבת בלוג זה, עלינה סגל, היא דיאטנית קלינית ורפואית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה.