פיקוד העורף התרעה במרחב

פתאום מתגרשים

החברים הכי טובים שלנו התגרשו והשאירו אותנו לבד במערכה

ליאת עיני 29/12/13 22:00



שום דבר לא הכין אותי לשיחת טלפון ב-7:45 בבוקר. לא היו סימנים מקדימים, לא שמועות ואפילו האינטואיציה שלי הפעם הייתה רדומה לגמרי. הקטע המגוחך הוא שלרגע לא חשבתי שיש משהו מוזר בשיחת טלפון מחברה בשעה כל כך מוקדמת, וישר התחלתי לדבר איתה על העניינים הרגילים והשגרתיים של עבודה-ילדים. אחרי שתיים-שלוש דקות של שיחת חולין לא מעניינת נפלה הפצצה - "הוא עוזב את הבית", היא אמרה בשקט וידעה שזה הולך להיות השקט שלפני הסערה.

הרגשתי כאילו הוא עוזב אותי ונתקע לי גוש ענקי בגרון, עצום בגודלו. איך יכול להיות שהחברים הכי טובים שלנו, אלה שמטיילים איתנו כל שבת שנייה, אלה שמכירים את כל הקיטורים שלנו, אלה שמבינים אותנו הכי טוב, אלה שהבנות שלנו מסתדרות מצוין עם הילדים שלהם - איך יכול להיות שהם מתגרשים?

כמובן שהתחלתי להריץ תמונות בראש על המפגשים שלנו כדי להבין אם הייתי יכולה להבחין במשהו (כאילו זה משנה עכשיו). נזכרתי שבפעם האחרונה שנפגשנו ועשינו פיקניק הוא לא הגיע. אמנם זה היה קצת מוזר ולא אופייני אבל היא אמרה שהוא לא מרגיש טוב, מה שנשמע הגיוני באותו הרגע.

לא היו דרמות גדולות, פשוט החליטו להצטרף לסטטיסטיקה המוכרת של אחד מכל שלושה זוגות והשאירו אותנו עם הדילמות שלנו. רגע לפני שהתקשרתי לנציג הגברי במשפחה לספר לו את החדשות החמות, תהיתי מה הפרידה הפתאומית שלהם אומרת על הקשר שלנו. איך אנחנו חברים כל כך טובים וקרובים ולא ידענו שיש שם בעיות. היו בעיות אבל הן לגמרי בעיות שיש גם לנו ואני מעדיפה להגדיר אותן כקיטורים הרגילים של הזוגיות - לא עוזר מספיק, לא מגיע הביתה מוקדם ועוד כל מיני לא. הוא מנגד טוען שאני עושה פרצופים על כל דבר, בעלת פתיל קצר מאוד, קונטרול פריק, מתערבת לו כשהוא מדבר עם הבנות והרשימה עוד ארוכה וכנראה גם נכונה. אבל זה העניין בזוגיות, עסקת חבילה של הכול כלול.

 

תמונה גדולה

שם הפריט: גירושין
קוד זיהוי:193772
לא היו דרמות גדולות, פשוט החליטו להצטרף לסטטיסטיקה
 

כשהכרנו והיינו מאוהבים כמו זוג שמכיר ויודע שמצא את הדבר האמיתי, הייתי מוטרדת (אני תמיד חייבת לדאוג ממשהו). אמרתי לו שאנחנו לא רבים וזו בעיה כי אי אפשר שהכול יהיה מושלם ומשעמם. עם השנים השלמנו פערים יפה מאוד ואני נרגעתי שאנחנו בדיוק כמו כל זוג ממוצע ושיש קצת אקשן בחיי הנישואים שלנו. בשלב מסוים הבנתי את הרעיון ואפילו קצת התגעגעתי לימי החיוכים הדבילים של ההתחלה, אבל קיבלתי את מה שביקשתי.

התקשרתי לשותף הריבים והוויכוחים שלי ואמרתי לו לשבת. סיפרתי לו על שיחת הטלפון המפתיעה והוא רק חזר ואמר - לא יכול להיות. בערב שוב ניסינו להבין איך לא ראינו את זה בא, איך הם לא דיברו לעולם על הקשיים או שאולי הם דיברו ואנחנו כהרגלנו עשינו מכל העניין צחוקים. בעיקר היינו מודאגים ממה שיקרה. שניהם חברים שלנו ועכשיו נצטרך לבחור צד? ואם הם התגרשו, זה יכול לקרות גם לנו? הרי לא היו שם ריבים גדולים, הייתה אהבה, חברות, הערכה או שאולי זה מה שאנחנו העדפנו לראות?

לקח לנו זמן לעכל את הדברים. החלטנו לא לבחור צד ופשוט להישאר בקשר עם שניהם, מה שהבנו עם הזמן שקשה מאוד עד בלתי אפשרי. ניסינו להיות בסדר עם כל אחד מהם אך בסופו של דבר נוצר מרחק, למרות שחשבנו שנצליח להחזיק את הקשר. קיוויתי, ממש כמו ילדים להורים גרושים, שיום אחד הם יחזרו זה לזרועות זו. אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שהאמונה הנאיבית של "רק המוות יפריד בינינו" התנפצה לרסיסים וכנראה יכולה להתנפץ גם בעוד בתים, ואולי אפילו גם בבית שלנו. כי אם להם לא הלך, אף אחד לא יכול להבטיח לנו שהכול יהיה בסדר. פתאום הביטחון הגדול במושגים כמו זוגיות, משפחה ואפילו אהבה התערער לי.

וככה זוג החברים הגרוש שלנו גם קצת התגרש מאיתנו בלי הודעה מראש. נשארנו לבד במערכה עם ההשכמות בשבת בבוקר, העצירות בדרך לקפה ולשירותים כל חצי שעה ובעיקר הקיטורים של הנשים על הגברים ושלהם עלינו. גם את הפריבילגיה הזאת שיש לזוגות נשואים שיכולים לחלוק רק עם החברים הכי טובים, לקחו לנו.