פיקוד העורף התרעה במרחב

ילדי האייפון והטאבלט

הבנות מעדיפות קנדי קראש אבל האמא רוצה שיסתכלו על הנוף

ליאת עיני 10/11/13 22:00



אולי די כבר עם האייפון הזה? טוב, אז אפשר את הטאבלט? זו השיחה שהתקיימה בשבוע שעבר בדרכנו לצפון. החלטנו לעשות טיול "אמיתי" ולנסוע לזאכי (מומלץ!). בזמן שהתארגנו ליציאה אמרתי לבנות שיקחו ספר או כל דבר אחר שיעסיק אותן כי תהיה לנו נסיעה ארוכה. הן הנהנו עם הראש ולא ממש התייחסו.

יצאנו לדרך - הנציג הגברי על ההגה מפעיל את הווייז, אני עושה סריקה קצרה מה קרה בפייסבוק בשלוש דקות האחרונות ומתחילים לנסוע. אחרי מסע ומתן קצר על המוזיקה, בין המבוגרים האחראיים לבין הדור הצעיר, הוחלט על חצי שעה רדיו וחצי שעה עם שירים מדיסק ששמענו כבר כל כך הרבה פעמים.

עברו להן כמה דקות והגיעה השאלה - אבא, אפשר את האייפון? הן מעדיפות לפנות אליו, יודעות כבר שאני אוהבת את שלי קרוב אלי. שמתי לב שהוא לא עונה, בטח מחכה שאני אהיה השוטר הרע ואגיד להן שימצאו משהו אחר לעשות. אבל גם אני לא עניתי, חיכיתי. בסוף, כצפוי, הוא החליט לתת ואמר להן לחלוק אחת עם השנייה. ישר המבטים עברו אלי. אמנם אני יושבת עם הגב אליהן, אבל במקרה הזה, ממש כמו המורות, יש לי עיניים בגב. כבר אין לי את התירוץ של הסוללה הולכת להיגמר כי הפכנו להיות כל כך מצוידים בכל מה שקשור לתקשורת שאין סיכוי שלא נהיה מחוברים 24 שעות ביממה. נורא, אני יודעת.

נפרדתי מהאייפון שלי. הן שיחקו בהתלהבות בקנדי קראש (למי שלא היה על כדור הארץ בחצי שנה האחרונה, מדובר במשחק בו צריך להצמיד סוכריות בצבעים זהים אחד לשני ולעבור כמה שיותר מסכים) ובשלב מסוים שמתי לזה סוף. בתמורה קיבלתי גלגולי עיניים ופרצופים עצובים אבל כבר למדתי לחיות עם זה. "משעמם, מתי מגיעים?" השאלה המפורסמת לא איחרה לבוא. יש עוד זמן, תסתכלו על הנוף, אבל עדיין היה להן משעמם. החלטנו לשחק במשחק המשפחתי שאני אומרת מילה והן צריכות למצוא שיר מתאים. בשלב מסוים נגמרו לי המילים ובסוף גם הגענו ליעד.

 

תמונה גדולה

שם הפריט: דור הטאבלט
קוד זיהוי:192763
דור הטאבלט
 


יום למחרת ביקרנו חברים עם ילד צעיר יותר מילדות הקנדי שלי. הבית מרווח, עם דשא, נדנדה וחדר משחקים, אבל נחשו מה? הבנות באו אלינו וביקשו את האייפון. לא הסכמנו ואמרנו להן שיעסיקו את עצמן וימצאו במה לשחק, אבל המכוניות החשמליות של המארח הקטן לא ממש עניינו אותן.

מה עשו ילדים לפני כמה שנים כשלא היה להם מה לעשות? אף פעם לא נלחצתי מה"משעמם לי" ותמיד השבתי שאני לא צוות בידור ואם משעמם אפשר להוריד כביסה או למצוא במה לשחק (כצפוי פתאום נמצא משחק שאפשר לשחק בו). אבל אני שמה לב שפתאום הבנות שלי מבקשות כל הזמן לשחק באייפון או בטאבלט ומנסה להבין - למה זה כל מפריע לי? הרי גם אני אוהבת מאוד לשחק בקנדי קראש ובואו נודה על האמת - אני מכורה לטלפון. חברתי צחקה עלי השבוע שאני זמינה יותר בפייסבוק מאשר בחיים ה"אמיתיים", אבל אולי החיים הוירטואליים קצת מתערבבים עם החיים ה"אמיתיים"?

השיא היה השבוע שילדת הקנדי נסעה איתי באוטו נסיעה של ארבע דקות בשכונה וביקשה את האייפון. שאלתי אותה למה היא מבקשת אם היא יודעת שלא אסכים, אבל היא כנראה מנסה ב"שיטת המצליח" כי באמת לפעמים מצליח לה ואני מסכימה.

אז למה אני כל כך אנטי? כבר מזמן עברנו את השלב של סכנות הקרינה, מעדיפים להתעלם מכל האזהרות והמחקרים. אולי זה הרצון שהן ילמדו להעסיק את עצמן, להפעיל את הדימיון, לדבר אחת עם השנייה או סתם לשבת ולחשוב, אבל את כל זה הן עושות. אולי אני פשוט צריכה לקבל שהילדות האלה נולדו לעולם של טכנולוגיה. להסתכל על הנוף פחות מלהיב אותן מאשר לשחק בטלפון או לראות סרטון ביוטיוב, אבל אם אני אהיה לרגע ממש כנה עם עצמי ואפשפש בזכרונות הילדות, ברור לגמרי איזו תמונה תעלה - בכל נסיעה משפחתית ההורים שלי תמיד אמרו לנו להסתכל על הנוף היפה וקיבלו בתמורה פרצופים, אבל לי ולאחים שלי לא היה קנדי קראש, זה ההבדל היחיד.