פיקוד העורף התרעה במרחב

משפחה במלחמה

מה הקשר בין סוריה, נגיף הפוליו וביקור בקניון?

ליאת עיני 01/10/13 21:00



"את קולטת שיכולה להתחיל פה מלחמה כל יום"? שאל אותי הנציג הגברי במשפחתנו, אתמול בערב במבט מודאג. "אתה קולט שזה לא מעניין אותי?" השבתי לו. אבל אחרי שהוא הסתכל עלי ולא אמר כלום, הסברתי לו שאני עוד עמוק בענייני הפוליו ואין לי מקום בראש לכל כך הרבה דאגות. תהיתי אם הוא באמת מוטרד מהמצב או פשוט דואג שפקידת המבצעים לא תתקשר אליו להגיע למילואים כמו שהוא אוהב.

בכל אופן אני עוד חשבתי על הפוליו - לחסן או לא לחסן, זאת השאלה הבוערת בקרב ההורים. אחרי שעשיתי חצי דוקטורט רק מלקרוא כל מאמר אפשרי שמסביר עמדה כלשהי, החלטתי לא לחסן. הייתי שלמה עם ההחלטה, מצאתי את עצמי מייעצת להורים מתלבטים והכול היה טוב ויפה, עד ששלשום בבוקר בת הרבע לשמונה קמה והתלוננה על כאבים בשרירי הרגל. אמרתי לה שכנראה היא קיבלה מכה ושזה יחלוף בקרוב, אבל הכאבים לא חלפו. באמצע הלילה הרגשתי יד קטנה ונעימה. לרגע חשבתי שאני בחלום מוצלח אבל אז שמעתי אותה מתלוננת על כאבים. עשיתי לה מסאז', ליטפתי ואמרתי שיהיה בסדר.

זהו, מאותו רגע התסריטים בראש החלו לעבוד. ברגע שהנציג הגברי התעורר ועוד לפני שהוא הספיק לקום לשירותים, הודעתי לו - לילדה יש פוליו. כשהיא התעוררה עשינו לה מבחני הליכה כדי שנראה מה המצב. קבעתי תור לרופאה ל-16:00, מה שאיפשר ללחצים שלי לעבוד שעות נוספות. כמובן שסגרתי עסקאות עם עצמי והודעתי (לעצמי) שאם הכול יהיה בסדר אני מבטיחה להיות תמיד נחמדה לבעלי, לבנות, לאמא שלי ובכלל לאנושות.

ליתר ביטחון התקשרתי לאמא שלי, אופטימית חסרת תקנה, וסיפרתי לה על החששות. היא אמרה שלדעתה מדובר בשריר שנתפס אחרי שיומיים קודם הילדה עלתה וירדה עשרות פעמים במדרגות אצל ההורים שלי כשהם פינו איזה מחסן. הגיעה השעה המיוחלת ונסענו לרופאה. בשש דקות נסיעה הספקתי לומר 49 פעמים בקול רם שהכול בסדר ושסתם נוסעים לבדוק.

התיישבנו בחדרה של הרופאה הנחמדה, אני הייתי דרוכה אבל ניסיתי להיראות רגועה והסברתי לה מה הבעיה. ציינתי בשקט שאני חוששת שאולי מדובר בנגיף שכולם מדברים עליו. לא רציתי להזכיר את שמו כדי לא להלחיץ את הילדה ואולי גם לא את עצמי, למרות שלא נראה לי שהיה עוד משהו שיכל להלחיץ אותי מעבר למצב שהייתי בו.

אמא היסטרית?

הרופאה הסתכלה עלי והרגשתי איך היא צוחקת בלב. לא סתם צוחקת, מתפקעת וכבר מדמיינת איך היא מספרת לבעלה בארוחת הערב על האמא ההיסטרית. רציתי לומר לה שאני בדרך-כלל די קולית אבל באותו רגע העדפתי פשוט לשתוק. היא הסבירה שברגע שהילדה קיבלה את החיסון המומת היא מוגנת וכנראה שבאמת נתפס לה שריר. הסבירה לי עוד כמה דברים שידעתי אך הדחקתי, ונפרדנו לשלום.

תמונה גדולה

שם הפריט: חיסון
קוד זיהוי:191630
 

 

יצאנו מקופת-חולים וחיבקתי את תפוסת השריר. היא בטח לא הבינה מה אני מחבקת אותה כל כך חזק אבל הרגשתי כאילו זכיתי בפיס. סימסתי לכולם שהמשבר מאחורינו, חזרנו לחיים שלווים ורגועים, ואפילו הרגל הפסיקה לכאוב לה יום למחרת, ואז הוא היה חייב להזכיר את המלחמה. רגע, תן לנשום עד ההיסטריה הבאה.

והמשבר הבא לא איחר להגיע - "אמא, אני הולכת היום לקניון עם חברה", אמרה ה"מתבגרת" שעוד לא בת עשר. "את לא", שלפתי בלי בכלל לחשוב. כשהתבקשתי לתת סיבה אמרתי שאין לי כרגע. קצת גדול עלי בשבוע אחד להתמודד עם פוליו, מלחמה עם סוריה והמחשבות על שתי ילדות קטנות שבטוחות שהן גדולות והולכות לבד בקניון. רוצה כמה ימים שקטים, שהמחשבה הכי מדאיגה שלי תהיה אם לשים את המלפפון הירוק בתוך הסנדוויץ' או ליד.