פיקוד העורף התרעה במרחב

חוזרים ללימודים ולחופשים

זהו נגמר החופש הגדול- אבל מתחיל אחד חדש ממש בעוד שבוע

ליאת עיני 10/09/13 21:00



מסתכלת על הלוח שנה שוב ושוב ושוב. לא, אני לא מתכננת חופשה בברצלונה וגם לא בפריז, אלא בודקת כמה ימי לימודים יתקיימו בספטמבר. מכיוון שהייתי בטוחה שטעיתי, נכנסתי לאתר משרד החינוך כדי לוודא שאכן אלו תאריכי החופשה, אבל לצערי לא טעיתי. אז ככה... הילדים מתחילים בשעה טובה ומוצלחת את שנת הלימודים ביום שלישי ה-27 באוגוסט - פעמיים כי טוב, גם "נתנו" לנו ארבעה ימים באוגוסט וגם מחזירים לנו אותם בעוד שבועיים.

שנת הלימודים מתחילה עם שבעה ימי לימודים. כלומר, מגיעים, עושים היכרות עם המורות, מקבלים ספרים ויוצאים לחופשת ראש השנה בין התאריכים 7-4 בספטמבר. ב-8 לספטמבר חוזרים ללימודים לחמישה ימים מלאים, שאחריהם (שימו לב!) ישנם 14 ימי חופש שכוללים את יום כיפור, סוכות וימי ההשלמה מסוף החופש הגדול. חוזרים ללימודים ביום שישי, נחים ביום שבת ולאחר מכן ישנם עוד יומיים שסוגרים את ספטמבר. כלומר סך-הכול 15 ימי לימודים.

 

תמונה גדולה

שם הפריט: ילדות
קוד זיהוי:191091
לרגע אחד קטן, בואו נודה - אנחנו פשוט עייפים
 


עכשיו תחשבו כמה ימי חופש יש לכם. במקרה הטוב תקבלו חופש בערב חג וביום למחרת, במקרה הפחות טוב גם ליום הזה תצטרכו למצוא סידור. הדיבור על האבסורד שבחוסר התאמה בין ימי החופש של הילדים להורים, כבר מעייף ובעיקר מתסכל כי נראה שאין עם מי לדבר. הסכמי ארגון המורים חזקים וסגורים הרמטית, כמעט כמו נייר עם למינציה, אבל פעם חשבנו גם שאנחנו בידיים של חברות הסלולר, לא? כל מה שדרוש הוא שר חינוך מספיק אמיץ לעשות פה מהלכים הגיוניים לצמצום ימי החופש של הילדים, ומהר מאוד כולם יתרגלו אליהם, כולל המורים. הרי לכל שינוי מתרגלים, לקצבאות המקוצצות לא התרגלנו? החשש הוא כנראה האיום בשביתה, אבל נבחרי הציבור אמורים להיות מספיק יצירתיים כדי למצוא פתרונות ולקבל החלטות, גם אם הן קשות.

בואו נשים רגע את הבעיה האמיתית בצד, שבעצם צריך למצוא לילדים סידור כמעט שלושה חודשים עם כמה ימי חג בודדים, לשלם המון כסף על קייטנות, אטרקציות ובייביסיטר, לבקש טובות מבני משפחה ולקוות שהבוס לא יעשה פרצוף ששוב הבאתם אותם לעבודה בטענה הדבילית שהם עוזרים למזכירה.  

המבוגר האחראי עייף

ועכשיו, לרגע אחד קטן, בואו נודה - אנחנו פשוט עייפים. מעייף להיות 24 שעות יום אחרי יום המבוגר האחראי, שמצד אחד רוצה קצת שקט אבל מצד שני מודאג מזמן המסכים של הילדים. כבר מצאתי את עצמי אומרת "עוד תוכנית אחת ודי" אבל מקווה שהתוכנית הזאת תהיה ארוכה במיוחד. אני רוצה שהן יאכלו אוכל בריא ומזין אבל נמאס לי שהחופש הזה גורם להן להיות כל הזמן רעבות. והרעב התמידי הזה דורש ממני להיות יצירתית במטבח כי כמה אפשר לחתוך מלון אחר-הצהריים ולהכין חביתה לארוחת ערב? "בא להן" משהו אחר, חדש, מעניין. יופי, גם לי בא, אז מה?

אני עובדת מהבית, כך שנחסכה ממני ההתעסקות "למצוא סידור" אבל אני כבר לא זוכרת איך עובדים בשקט, בדממה. באחד הימים ביקשתי מבת הרבע לשמונה קצת שקט והתשובה המקורית שלה הייתה שאקליד יותר חלש. כולי ציפייה לימים האלה שבהם הראש שלי לא מתחלק לשניים. חצי אחד עבודה, מיילים, כתיבה ובחצי השני מחשבות בלתי פוסקות ורעש תמידי על מה הן עושות, מה הן אוכלות, למה הן רבות ושאלת השאלות - למה החדר לא מסודר?

השבוע הזכרתי לה שאוטוטו זה נגמר והיא הולכת לבית ספר ומתחילה כיתה ב'. היא אמרה שהיא קצת מתרגשת ואני ליטפתי אותה ואמרתי שאבוא איתה לכיתה ויהיה בסדר. ולפתע הגיעה התשובה המפתיעה - "לא, אמא. אל תבואי איתי. מקסימום תלווי אותי עד השער ותלכי". וכך נעלמה לה בשנייה תהילת עולם. הן כבר גדולות, הן מסתדרות מצוין, ואולי זה הצורך האובססיבי שלי לדעת כל שניה וכל רגע מה הן רוצות ומה הן צריכות. אזכור את זה לקראת חופשת סוכות.