פיקוד העורף התרעה במרחב

תספורת עם דמעות

מי העלה על דעתו שמעשה עם כוונות טובות יסתיים בבכי קורע לב?

ליאת עיני 02/09/13 21:00



היום הזה היה אמור להיות מוצלח ומרגש. הכול התחיל בהודעה של בת הרבע לשמונה על כך שהיא מוכנה סוף סוף להסתפר אחרי המון זמן שלא נגעו בשיער שלה. באחד משיטוטי הרבים בפייסבוק (עם התירוץ העלוב שאני שם מסיבות שקשורות לעבודה), תפסה את עיניי הודעה על פרויקט מקסים וסופר חשוב - תרומת שיער להכנת פאות לחולי סרטן. הפרויקט כולל תספורת (גזירת צמה באורך של 30 ס"מ) וצילומים של כל התהליך.

הצעתי לבתי להשתתף בפרויקט ובלי למצמץ היא השיבה בחיוב. ליתר ביטחון עשינו בבית צמה, מדדנו אותה וראינו שיש "רק" 25 ס"מ לגזור. מכיוון שהילדה רצתה שהשיער יהיה קצת יותר ארוך מקארה, התקשרתי, הסברתי, אמרו שהכול בסדר ושנגיע.

היום הגדול הגיע. היא התחילה בצילומים של השיער הארוך, חייכה, התמסרה למצלמה ואני ישבתי בצד והתמוגגתי. אחרי כמה דקות היא התיישבה על הכיסא. הספרית התקרבה אליה עם המספרים ואני הזכרתי שאנחנו רוצות לתרום צמה באורך 25 ס"מ. היא הסתכלה על השיער ואמרה שבסוף יש קצוות שרופים שאי אפשר להשתמש בהם, ולכן זה ייצא קצר יותר. היא הראתה לי כמה היא רוצה לחתוך ואני אמרתי לה שזה קצר מדי.

השיחה המשיכה עוד קצת, ניסיתי להסביר לה שתשאיר אורך ארוך יותר, הראתי לילדה עד איפה יגזרו לה ואז זה קרה. פתאום נהיה קארה. היא הסתכלה במראה, ואני בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה כמה היא יפה אבל לה היו עיניים נוצצות שגרמו גם לעיניים שלי לקבל אותה צורה. לקחתי אותה לצד והתחבקנו, מה שגרם לעיניים הנוצצות שלה להתפוצץ לבכי קורע לב. "אני רוצה את השיער שלי בחזרה", היא אמרה בתמימות כל כך יפה ומכאיבה. לא עזר כמה שאמרו לה שהיא יפה ובעיקר שהיא עשתה מעשה אמיץ ונדיב, לא עניין אותה כלום, והאמת היא שבאותו רגע גם אותי לא.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: תספורת
קוד זיהוי:190629
אמרתי לה כמה היא יפה אבל לה היו עיניים נוצצות
 

נכנסנו לאוטו. ישבתי איתה ואמרתי לה כמה שהיא יפה. אמרתי לה שאני מבינה את האכזבה שלה מהאורך של השיער אבל שתזכור איזה מעשה חשוב היא עשתה לטובת ילדה אחרת שאין לה בכלל שיער. ההסברים התפוגגו להם באוויר והיא התמסרה לאובדן הפרטי שלה. הדמעות זלגו והיא ביקשה שנלך למספרה ונעשה לה תוספות שיער. לא הבנתי מאיפה היא יודעת שיש דבר כזה אבל ככל שהיא בכתה יותר (מדובר בילדה שכמעט ולא בוכה) אני הרגשתי צורך להפחית את הכאב שלה. הבנתי שהדיבורים שלי מיותרים לגמרי וניסיתי לחשוב מה ישמח אותה.

אני יודעת שאכזבות הן חלק מהחיים שלנו, וילדים צריכים ללמוד גם את זה, אבל הרגשתי קצת אשמה. למה לא התעקשתי עם הספרית? למה קיבלתי את מה שהיא אמרה מבלי לחשוב על הרצון של הילדה שלי? כל כך כאב לי וכל כך כעסתי על הספרית שלא ראתה אותנו אלא רק את הצמה, על הבת שלי שלא אהבה את התוצאה למרות שהיא יפה בכל מצב ובעיקר על עצמי שלא הייתי מספיק אסרטיבית ולא תיארתי לעצמי שזו תהיה התוצאה.

ואז קפץ לי רעיון, אמנם פיתרון אינסטנט אבל עשה את העבודה. הצעתי לילדת הקארה שנלך לקנות פט-שופים. מדובר בבובות קטנות ויקרות שאני לא מבינה על מה ההתלהבות אבל היא אוהבת אותן כמעט כמו את השיער שלה. ולרגע אחד הייתה הפוגה בדמעות ואפילו עלה חצי חיוך. מזמן לא שמחתי כל כך לנסוע לחנות צעצועים. חשבתי על משמעות המשפט "להוריד את הירח". אם היה צריך, גם את זה הייתי עושה. קנינו את הבובות ולרגע היא שכחה את עניין התספורת.

הגענו הביתה, היא הסתכלה במראה ואמרה לי שהשיער קצר אבל היא תתרגל אליו. אמרתי לה בפעם ה-583 שהיא יפה ושהשיער יגדל, ושלחתי הודעות לכל בני המשפחה המורחבת שברגע שהם רואים אותה שיגידו שהתספורת מאוד מתאימה לה.

עבר שבוע, לאט לאט היא מתרגלת לתספורת החדשה וגאה לספר לכל מי ששואל שהיא תרמה את השיער שלה. אני מקווה שביום מן הימים היא תחשוב על החוויה ותזכור את המשמעות הגדולה של המעשה ולא את הטראומה מהשיער הקצר. ימים יגידו.