פיקוד העורף התרעה במרחב

האמת מאחורי החיוך של ילד שמן

אצבע מאשימה כלפי ילדים שמנים לא פותרת בעיה אלא יוצרת אותה

עלינה סגל 15/03/14 22:00



אחד הנושאים המדוברים והמטרידים ביותר בימינו הינו נושא ההשמנה בקרב ילדים. נושא זה מטריד אותנו כמטפלים, כהורים וכחברה בכלל. עד כדי כך מטריד שהפרסומאים בתל אביב החליטו שלהאשים ולהשפיל זו הדרך לעורר "מודעות", כי באמת לא ידענו את זה קודם.

אחד הדברים היותר מטרידים בהשמנת ילדים היא האשמה. ילד שמן מרגיש אשם! הוא לא ממש יודע להביע במילים, אבל שפת הגוף, המבט, ההיסוס בדיבור מספרים את הסיפור. "אני שמן וזה לא בסדר!", כך הם נראים כשהם נכנסים למרפאה או לקבוצת ההרזיה. זה לא ממש עוזר כששוקלים אותם בפומבי מול כל הילדים ואומרים להם בטון כאילו מעצים "נהדר/ת!!!".  לא נורא שהשבוע לא ירדת, העיקר לא עלית. כאילו שהם מאמינים. טעות היא לחשוב שיש בכך העצמה או תמיכה. זה מעצים את הבעיה ונותן את החוויה כי המשקל הוא מדד להצלחה. 
 
ומה נעשה אם הילד או הילדה נולדו עם נטייה להיות "רגיל/ה" לא רזה ולא שמן/ה? ואם בכל זאת הנטייה היא להשמנה? האם על זה יקום וייפול דבר? האם ערך העצמי וכל מי שאני, יושב על המאזניים, תרתי משמע? על פניו, בקול רם התשובה היא "בטח לא!" אבל בפנים, בינינו בתוך הנשמה, התשובה לא תמיד כל כך יפה.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: משקל
קוד זיהוי:201666
 


מכאן מתחילות הציפיות של הסביבה להטביע את חותמן. ואז מתחילה ההשוואה- "כל החברות שלי יותר רזות", "והן גם יותר גבוהות". ורק אני ... ומשם צומחת האשמה. אשמה על האכילה, על המשקל, על המידה. כתופעות לוואי נמנעים מים ומבריכה, מותחים כל הזמן את החולצה ומקווים שהמורה לספורט לא יגיע היום לעבודה. באשמה צריך שניים- אחד שנותן ואחד שלוקח- ואנחנו כחברה בצד של הנותנים והילד בצד שלוקח.

באופן לא מפתיע דומה הדבר לקורבנות תקיפה מינית. הן הותקפו, נאנסו, סבלו ומשפילות מבט מרוב אשמה. סרטה האמיץ של לינור אברג'יל ממחיש זאת לחלוטין. הלוואי והייתה לנו מלכת יופי שמנה! 

אז מה באמת עושים?
 
קודם כל עוברים מאשמה לאחריות, מפאסיבי לאקטיבי. מגדירים מה היא האחריות שלנו ומה היא האחריות שלהם. וכאן קיימים כמה כללים מאד פשוטים: אנחנו אחראים מגיל מאוד צעיר על ה"מה", "איפה" "ומתי" והם האחראים הבלעדיים על ה"כמה". בשפה ברורה המשמעות היא שאנחנו אלו שקונים ומביאים, ולכן אנחנו מחליטים על ה"מה". אנחנו מחליטים מתי אוכלים ומועדי הארוחות, כלומר "מתי". אנחנו מחליטים על ה"איפה"- בבית או במסעדה, סביב שולחן האוכל או בעמידה.  אנחנו המודל שעל פיו יישק דבר! וכעת לאחריותם- הם מחליטים כמה הם אוכלים, מתי הם שבעים ומתי מפסיקים.


עלינו מוטלת האחריות על איכות המזון הנקנה, הגבלת החטיפים והממתקים במזווה, ומאידך סלט בכל ארוחה. אנחנו אחראים על קיומן של ארוחות מסודרות, כולל אלו הקטנות - עוגייה או חטיף, ולא כל אחד אוכל בזמנו החופשי מה שיוצא. אנחנו אחראים על האווירה שבה מתקיימת הארוחה- נעימה ומעודדת שיחה ערה, על כך שהיא תמיד בישיבה ולא בעמידה, בצלחת  אישית ולא בהגשה מרכזית כי אז העין כל הזמן רוצה. ואנחנו אחראים על כך  שרק, אבל רק! אוכלים-.בלי טלוויזיה, מחשב ושאר מסכים (גם שלנו, מיותר לציין). 

וכאשר כל אלו מתקיימים הילדים שלנו אחראים להרגיש שבעים! הם מחליטים כמה אוכלים ומתי מפסיקים, ואנחנו מכבדים. לא תמיד הכמות זהה, ולא תמיד נראית לנו מתאימה, ולפעמים עומד על קצה הלשון המשפט המגעיל "אולי מספיק". וזה הרגע  הקט, שבו אנחנו עושים את השינוי מהורים שתלטניים ודעתניים להורים מכבדים שסומכים ומקבלים. כך נזכה לגדל ילדים בריאים, פיסית ורגשית, שאינם אוכלים בסתר או מתביישים, ילדים עם סדר יום תזונתי וויסות רגשי. נכון, זה דורש מאמץ ועבודה, התארגנות וניהול, זמן ומחשבה. אבל התמורה שווה! החיוך שלהם יהיה אמיתי, בכל משקל ומתוך קבלה עצמית. ואולי בכל זאת הפוסטרים הנוראיים תרמו לנו משהו בחיים... הם הראו לנו בדיוק מה שאנחנו לא רוצים!

* כותבת בלוג זה, עלינה סגל, היא דיאטנית קלינית ורפואית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה.