פיקוד העורף התרעה במרחב

מה היא אכילה בררנית?

אכילה בררנית יכולה לגרום לתת תזונה ואף חולי, אז איך נמנעים מכך?

עלינה סגל 04/02/15 22:00



נירית בת ה -15 נכנסה למרפאה לפני כשנה, בליווי אימה. "הגענו אליך לאחר בירורים רפואיים ומספר אשפוזים. כעת הרופאים הגיעו למבוי סתום ומבקשים הערכה תזונתית. אולי מכאן תבוא ישועה. בשנה וחצי האחרונה, נירית מתאשפזת לסירוגין עקב חולשה, חוסר ברזל, אנמיה, עצירות וקושי כללי בתפקוד", ספרה האם בכאב. "אף אחד לא מבין מה הבעיה". מולי ישבה ילדה יפה, חיוורת, עצובה, והמשיכה לתאר את המצוקה: "יש לי נשירת שיער קשה, עייפות, ומצב רוח ירוד". בהמשך תיארה מחזור סדיר, משקל מתאים לגיל ואף נמצאה תקינה בעקומות הגדילה.

ואז החלה לספר על הרגלי האכילה; "בבוקר לפני בית הספר אני אוכלת פרוסת עוגה, בהפסקה כריך עם שוקולד או ריבה". כשחוזרת הביתה ממתינה לאימה ובינתיים מנשנשת ממתקים או חטיפים, תלוי מה יש בנמצא. צהריים אוכלת בשעה 17:00, אבל ממש לא הרבה כי היא כבר שבעה ובערב כמו כולם- חביתה, כף גבינה ולפעמים חצי לחמנייה". "מה עם פירות, ירקות, אבוקדו ויוגורטים?" שאלתי לתומי. "באלו לא נגעתי מעולם וגם לא אטעם! זה מגעיל ואין סיכוי שאכניס אותם לפי". 
 

תמונה גדולה

שם הפריט: אכילה בררנית
קוד זיהוי:212059
נוצרים חוסרים בוויטמינים, מינרלים ועוד רכיבים
 


בשלב זה האבחנה הייתה ברורה: תת תזונה על רקע אי אכילה. בשפה מקצועית זה נקראה "אכילה בררנית"  או Picky Eating באנגלית. היא מתחילה בגיל מאד צעיר, מתבטאת בחוסר רצון לטעום מאכלים חדשים, דעה מאד מגובשת לגבי מזונות, ולעיתים האכילה והניסיונות של ההורים ליצור שינוי,  מעוררים התנגדות עזה והתקפי כעס נלווים. הגורמים לתופעה יכולים להיות רגישות חושית, קווים חרדתיים, לחץ בהאכלה ומאבקי כוחות מצד ההורים. נוכח הקושי והמתחים הרבה פעמים הורים מוותרים, "שיאוכל מה שרוצה" אומרים בליבם, העיקר שהוא לא צם. כך מתחזקת האכילה הבררנית, לפעמים אף מחמירה והמגוון הולך ונעלם. כתוצאה מכך, נוצרים חוסרים בוויטמינים, מינרלים ועוד רכיבים תזונתיים.

זה היה מצבה העגום של נירית. כהתערבות ראשונית, הצעתי לקחת כדור של מולטיווטמינים במינון יומיומי . ואז התברר מוקש נוסף: "אני לא בולעת כדורים בשום מצב, זה מגעיל והם נתקעים". הסברתי ארוכות את המשמעויות, את הפגיעה במערכות ואת המחיר שהיא משלמת על ההתעקשות והנוקשות. לצערי, דבר לא עבר את החומה הבצורה. "מה עושים?" שאלה האם בחוסר אונים.  "בגיל הזה פשוט מרפים..." עניתי. "ואז מה? לתת לילדה להיות חולה?" הזדעקה האם. "ממש לא, אך יש הבדל בין להרפות ולוותר. כלומר, נמנעים מהפעלת כוח או תחנונים ומאידך לא מוותרים. מצמצמים את השוקולד והממתקים, פשוט לא קונים, מקפידים ליצור סביבת אכילה מגוונת, עתירה בפירות, ירקות, אבוקדו, טחינה, אגוזים וקטניות. בכך מהווים מודל לחיקוי מבלי לנאום או להטיף  והארוחה המשפחתית סביב השולחן מורכבת ממגוון  גדול של מזונות בריאים בצורות בישול שונים". 

בנוסף עקב ההתנגדות לנטילת כדורים, הצעתי לנירית תוסף של מולטיווטמינים נוזלי. כן, כזה של תינוקות, אך במקרה דנן, עדיף על שום דבר. לכך נירית הסכימה ואף הבטיחה לא לקום מהשולחן, גם אם היא נרתעת ממה שמונח בקערות ההגשה. נפרדנו ברגשות מעורבים. הרבה ספקות, מעט תקוות. "קצת שמח קצת עצוב" לפי הציטוט.

לפני שבוע קבלתי שיחת טלפון מפתיעה. "את בטח לא זוכרת אותי, אבל הייתי אצלך לפני שנה... אני נירית". "אני זוכרת מצוין" עניתי. "אז רציתי להגיד לך שלפני שבוע הייתי בטיול שנתי והסתדרתי כמו כל הילדים. אכלתי כמעט כמו כולם, טוב לא ממש הכול, אבל הרבה יותר טוב, קצת פירות, בתנאי שהם קשים, וירקות בצבע כתום או ירוק חתוכים, אגוזים הצלחתי לחבב והטחינה שאימא מכינה אפילו טעימה. רק הבננה, האבוקדו והעגבנייה לא נראים לי ראויים לאכילה... בכל זאת רציתי להגיד תודה"

אין צורך לתאר את השמחה שעוררה השיחה. פתאום אפילו הדבר הכי קשה נראה קצת אפשרי אם לא נוותר. כי זה הוא ההבדל בין להרפות ובין לוותר.


* כותבת בלוג זה, עלינה סגל, היא דיאטנית קלינית ורפואית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה.