פיקוד העורף התרעה במרחב

מה זה כבר "קצת" אנורקסיה...

מה שפעם היה מחלה של דוגמניות, פוגעת היום ברבות וצעירות יותר. וזה הפתרון

עלינה סגל 23/12/14 22:00



השבוע, אחרי יום עבודה קשה במיוחד, הוצאתי קיטור עם הרבה אדים, על בעלי היקר שבדיוק היה בנסיעה: "תקשיב, זה הולך ומחמיר כל הזמן..הגיל ההתחלתי יורד, התסמינים מחמירים, המספרים עולים והכי גרוע- זה הפך להיות לגיטימי, קצת בסדר כזה..כאילו זה לא כל כך נורא 20  אחוזי תמותה!!"

דרך האפרכסת, אם זו עדיין המילה, השתררה לרגע דממה ואז ברגישות שאל: "כמה ילדים עם אנורקסיה פגשת היום במרפאה?",  "חמישה" עניתי ולעצמי סיכמתי בלב, חמישה  ילדים חדשים בנוסף לאלו שכבר מטופלים, בנות ובנים בכל הגילאים, הצעירה, רק בת 9 וכבר מוטרדת מאוד ממשקלה (התקין), פוחדת מהשמנה, סופרת קלוריות, מדלגת על ארוחות, קוראת על דיאטות, נמנעת ממתקים ואת גופה היא ללא הרף מודדת ומשווה.

עשרים שנה אני עוסקת בתחום הנקרא הפרעות אכילה וטרם התרגלתי למחלה. התחלנו ממרפאה קטנה יחסית, בהדרגה התפתחנו לפריסה ארצית, הצוותים גדלו, הידע העמיק, הטיפולים השתפרו והמחקרים התרבו. למרות הכול ועם כל זאת, הפרעות אכילה הפכו להיות יותר ויותר נפוצות. פעם הגדרנו קבוצות סיכון כגון דוגמניות רקדניות או מתעמלות, כי העיסוק בגוף היה סימן היכר וחלק מהדרישות הנלוות.  כיום, זה פחות חשוב. היום כולנו בסיכון. כולם, עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל, אובססיביים למשקל. 

תמונה גדולה

שם הפריט: אנורקסיה
קוד זיהוי:210539
רק בת 9 וכבר מוטרדת מאוד ממשקלה התקין
 

בכל פינה ניתן לשמוע שיחה על איך ההיא ירדה או חלילה שמנה. על קבוצת הרזייה שלאחרונה נפתחה ושם יורדים פלאים גם אם את במשקל התחלתי תקין, בכל גיל לגיטימי למדוד היקפים, לשאוף ללבוש מידת ילדים גם בגילאי 20 ו-30  ולא זו אינה הגזמה... להפחית  אחוזי שומן, לחטב בלי סוף ולהפוך את החיים למרדף אחר הרזון. איך זה שמכל הדברים בעולם הפך הרזון להיות הכי מקובל? איך זה ש-שש מתוך עשר נערות ממדינות שונות בעולם נמנעות מפעילות חברתית רק מפני שאינן אוהבות את התמונה המשתקפת במראה? למה לא כולן עסוקות בחלומות של מימוש והגשמה ורוצות להיות מחנכות, עיתונאיות, מרצות, חוקרות, אסטרונאוטיות או מנהיגות? למה ילדות בגן לא מדברות על שאיפה להיות ראש ממשלה, עדה יונת, לנהל תאגיד או בנק, אבל מדברות על מי יותר שמנה ומי רזה? איך הגענו לכזה אבסורד שנערות ונשים מרגישות גאווה, כן זו אינה טעות, להיות עם  "קצת" אנורקסיה, העיקר שהעצמות יהיו בולטות בחוץ?

במחקר שהתפרסם בארה"ב לאחרונה, נערות ונשים עם הפרעות אכילה, דיווחו על סיפוק וגאווה מההתעסקות בהרזיה. אין ספק שזה יכול להסביר קצת, את הקושי הגדול הכרוך בהבראה. האם באמת כולם יודעים שאחוזי ההחלמה למי שנשאב למחלה, הם פחות מ-50%? כלומר, אחת מבריאה ואחת נשארת חולה... וכדי שנחדד את הנתונים, בארץ כל שנה מאובחנים 1,500 מקרים חדשים באופן רשמי ובפועל המספרים יותר גבוהים. בארה"ב, ידידתנו הגדולה, הערכה היא ש-30 מיליון אמריקאים יסבלו בשלב כלשהו בחייהם מהפרעת אכילה.

הגורמים למגפה הם בכמה מישוריים: חברתיים, משפחתיים, אישיותיים ועוד כהנה הסברים. על דבר אחד אנחנו אחראיים והוא גורם מאוד מרכזי- שביעות רצון מהמראה החיצוני. הכוונה היא להביט לא רק בתווי הפנים אלא על כל מי שאני, מבלי לחפש פגמים ולהיות מחויב ליצור דימוי גוף חיובי. חברת DOVE לקחה על עצמה מסע הסברה להעלאת הדימוי העצמי של נערות ונשים. בניגוד לכיוון הטבעי של התרבות שבה אנו חיים, הקמפיין  מעודד שינוי תפיסת היופי ומכריז כי אין אידיאל יופי אחד, יוצא נגד הביקורתיות הנשית ומסכם את הכל במשפט כל כך נכון: "את יותר יפה ממה שאת חושבת". 

בארץ מובילה את המסע שרית חדד וברוח השינוי היא מכריזה "הייתי רוצה לגרום לך להרגיש יפה לא רק בגלל איך שאת נראית אלא בזכות מה שאת מסוגלת לעשות וההרגשה שאת נותנת לסביבה. תמיד תהיי בעד עצמך". כל כך בריא ומדויק. מדובר בכלי התמודדות יומיומי, שימושי, אוטנטי ונכון בכל גיל.

אם נעשה את זה באופן מודע ונימנע ממלכודת ההשוואה, זה יהיה כמו שלומדים נהיגה- תחילה מסובך וקשה,  עם הזמן פשוט ובלתי נפרד. כן, זה דורש שינוי מחשבתי אמיץ לצאת כנגד עולם המקדש מודל יופי אחיד "מה אני אהיה מרוצה מעצמי ככה סתם?"  אז זהו שכן, וזה אפשרי. יתרה מכך, זה טבעי. בלי תנאים, בלי שאיפות ללבוש ג'ינסים ישנים והכי חשוב, בלי הקול הפנימי הביקורתי.  

ונקודה נוספת למחשבה- זאת ההשראה והמניעה הכי טובה לילדים שאנחנו מגדלים. שווה עבורנו ומקטין את הסטטיסטיקה עבורם.

שיהיה לנו שבוע של סיפוק וגאווה עצמית.


* כותבת בלוג זה, עלינה סגל, היא דיאטנית קלינית ורפואית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה.