פיקוד העורף התרעה במרחב

אכילה בעתות של לחץ

מה קורה לגוף כשאנחנו במתח ולמה זה דווקא גורם לנו לאכול כפליים ולהשמין?

עלינה סגל 13/08/14 21:00



אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אותי צליל האזעקה תמיד תופס בהפתעה גמורה. לא משנה עד כמה שמעתי, ידעתי והסברתי לילדים, לא משנה שכל הטלוויזיות בבית דולקות על ערוץ 2 כי שם כל הזמן מעדכנים (ולא על ערוצי ספורט או ילדים) כשהיא פתאום פורצת לחיי, בשניות הראשונות יש לי מין ויכוח פנימי " זה לא אמיתי", "לא יכול להיות" ועוד כאלו מחשבות קצת מתנגדות. ואז כשמגיעה הקליטה וההפנמה שכן יש אזעקה ויכולים ליפול טילים, כאילו מעצמו הדופק עולה, הידיים מעט רועדות והקול שיוצא מגרוני כשאני קוראת לילדים ולכלבות דומה יותר לקרפדה עם שפעת קשה. כך זה היה ביום הראשון למבצע בשעות הערב המוקדמות.

בהמשך נכנסנו למצב דריכות, היו עוד כמה אזעקות, "זיקוקים", טלפונים עם המשפחה והחברים ובהדרגה לקראת חצות, כבר היינו בשגרת מלחמה. נכון, אנחנו מכירים, מתורגלים ועם עבר מפואר חיפאי, ובכל זאת  זה לא ממש נעים. ואז לקראת חצות דלית חברתי, והפעם השם אמיתי, החלה להרגיש רעב אמיתי. "אני גוועת " היא אמרה, והוסיפה " זה נורא מוזר כי לפני כמה שעות רק המחשבה על אוכל הייתה גורמת לי בחילה ועכשיו אני כאילו יכולה לאכול בלי סוף ובלי הגבלה"... וכך מצאנו את עצמנו פותחות שולחן-  שניצלים מהקופסא, פסטה חצי קרה, סלטים מוכנים, לחם ולקינוח שוקולדים במגוון צורות וטעמים.

אז בעצם קרה פה? איך יכול להיות שממצב שאין אפילו שביב רעב יש כזה רעב? היות ואני יודעת שאני לא היחידה והסיטואציה מאד נפוצה, החלטנו לכתוב על זה ולתת מידע. כי אם יודעים פחות, טועים. אז נתחיל מההסבר של מה קורה לנו בגוף: המעבר החד משגרה לסכנה מפעיל אצל כולנו את המנגנון המוכר הנקרא בפי כל– FLY OR FHIGTH, כלומר "ברח או הילחם". זהו מנגנון מולד המאפשר הישרדות בכל מצב. ואכן כשהסכנה נראית עכשווית וממשית אף אחד לא אומר לעצמו "רגע אני חייב לאכול". כל הגוף דרוך, המערכות בכוננות, החושים מחודדים והתחושה היא שצריך לצום.  
 

תמונה גדולה

שם הפריט: ילדה פוחדת
קוד זיהוי:208509
כל הגוף דרוך, המערכות בכוננות והתחושה שצריך לצום
 


אחרי מספר שעות, כשיש סוג של התרגלות, המתח יורד, ההורמונים נרגעים ובהדרגה עוברים למצב השני- REST AND DIGEST, כלומר שגרה ואכילה. אלא מה, .אחרי המתח שהיה, הרבה פעמים אנחנו אוכלים פי שתיים, אם לא פי שלושה... ולא רק אנחנו, אלא גם הילדים. ואכן אחרי מלחמת לבנון השנייה, העלייה בהשמנה באזור הצפון אצל ילדים הייתה בולטת ביותר. 

אז מה עושים על מנת לספק לגוף ולנשמה את מה שצריך, ולא נתעלם מכך שלפעמים אוכל הוא סוג של נחמה. ראשית דואגים למלא את הבית במאכלים קלים ובריאים. פירות, ירקות, יוגורטים עם אחוזי שומן נמוכים, גבינות, לחם מלא וטעים, זיתים, טחינה משומשום מלא, טונה בקופסה, עוף או הודו המצריך הכנה הכי קצרה, טופו או סייטן למי שצמחוני, פירות יבשים, אגוזים שקדים ושוקולד מריר. מי שחובב דגים, ניתן לאפות דגי פילה צפוניים עם הרבה עשבי תיבול, ואף לאכול אותם קרים.

ולמה ,דווקא  המזונות האלו אם כבר שואלים? כי חשוב לתת לגוף את הפחמימות המורכבות, החלבון והשומן הטוב,  הויטמינים והמינרלים והאומגה -3, את קבוצת הויטמינים מסוג B דווקא כשהעצבים שלנו מרוטים, חשוב שנאכל ארוחות קטנות כל שלוש ארבע שעות, להקפיד על שתייה לא מתוקה, כי במצבי לחץ הגוף זקוק לנוזלים, ולא שכחתי גם דברי מתיקה, שעושים לנו טוב בנשמה. אם נשמור על הכללים הפשוטים הללו לא נמצא את עצמינו מורעבים או זוללים, וכך באמת נראה להם, למנוולים שעלינו יורים, שאותנו לא מנצחים!

ולסיום המלצה קטנה בנוגע לילדים. ילדים מפנימים מנגנוני הרגעה, בהתאם למה שאנחנו עושים. אם נרגיע אותם במבט, חיבוק, הקשבה ושיחה, הם ידעו בעתיד להרגיע את עצמם במצבי מצוקה. אם אחרי כל אזעקה ניתן להם חטיף או ממתק באריזה יפה, אז קלקלנו להם את מנגנוני ההרגעה. 

שיהיה לכולנו, לחיילי צהל, ולכל משפחה בישראל שקט, בריאות ושלווה.
 

* כותבת בלוג זה, עלינה סגל, היא דיאטנית קלינית ורפואית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה.