פיקוד העורף התרעה במרחב

כשאמא ואבא עושים דיאטה

כמו בכל דבר אחר, גם ביחס לאוכל ולדימוי הגוף, אנחנו מהווים דוגמה לילדים

עלינה סגל 09/07/14 21:00



כולנו יודעים שהורות היא אחריות. מהרגע שהפכנו להורים, כל מה שאנחנו אומרים או לא אומרים, כל מה שאנחנו עושים או נמנעים מגיע, נוגע, משתקף ומשפיע על חיי ילדינו. בשפה המקצועית קוראים לזה מודל חיקוי. בשפה הפשוטה – באיזשהו שלב בחיים ולפעמים אף די מוקדם, אתה מתחיל לשמוע את דבריך שלך, יוצאים מהפה של ילדייך. ולאור הידיעה הזו כדאי לזכור שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, כהורים,  עושים טעויות. ומכל הכוונות הכי טובות.

אחד התחומים המובילים, דהיינו, זה המכיל את מירב הטעויות והמסרים הכפולים, הוא תחום הדיאטה והתזונה, הגוף והמשקל. לא של הילדים  שלנו, אלא שלנו כמבוגרים. בנושא הטעון הזה, השיחה הפנימית שלנו המבוגרים כלפי גופנו, היא הרבה פעמים ביקורתית וקשה. משפטים כגון: "אני שמנה", "אני פרה ", "אני חייבת הרזייה" נאמרים כלאחר יד ונופלים על אוזניים צעירות וקשובות, כאחד. הורים רבים  אינם שמים לב להתנהגות, למילים ולמעשים שהם מבטאים. כך נוצרת המסקנה של הילד או של הילדה – "גם אני לא מספיק רזה" ונזרע זרע הפרעת האכילה.

ופה נכנס לתוקפו "חוק שיווין הנטל". כלומר, לא רק האימהות אלא גם לאבות יש תפקיד מרכזי. גם הם נוטים לבקר ולהביע אי שביעות רצון מגופם ומאכילתם. מתוך כך נאמרים מסרים ולחלל הבית נזרקים משפטים, שעם הזמן נחרטים בזיכרון והופכים לאבני דרך בחיי הילדים. הם ייקחו איתם התנהגויות והרגלים רבים שראו וספגו אצלנו, ההורים. באופן לא מפתיע, למעשים יש משקל כבד יותר מאשר למילים. אז אם אנחנו "כרונית" לא מרוצים, ואת הגוף כל הזמן פוסלים ומבקרים, זה מה שהילדים  שלנו יפנימו ובהמשך ייבצעו.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: משפחה
קוד זיהוי:203854
אנחנו המקור הראשוני והמהימן המתווך להם את העולם
 

ואכן מחקרים מראים כי אחת מכל ארבע נערות אינה מרוצה מגופה, 20% מנסות דיאטות בגיל 8, לא בהכרח כי יש עודף משקל. אם תשאלו אותי, הממצאים האמיתיים, לא אלו המחקריים, אף יותר מדאיגים. אז מה אנחנו כהורים חייבים ויכולים לעשות אחרת? הינה כמה ציוני דרך: 

היות ואנחנו המקור הראשוני והמהימן ביותר המסביר ומתווך להם את העולם, חשוב להדגים כבר מההתחלה, גישה ביקורתית. לא כלפינו או חלילה כלפי ילדינו, אלא כלפי כל מה שהם רואים ושומעים סביבם. שלא כולם נראים במציאות  כמו דוגמנים מרוטשים, שלהתעסק בלי סוף במשקל כרוך בפגיעה באיכות החיים ושלמות פנימית אינה עניין של משקל או של מידה, אלא היא עניין של החלטה. אל תשתמשו רק במילים ונאומים אלא תהוו דוגמא אישית. כן אני יודעת, לפעמים קשה לעשות את השינוי במחשבה, אבל כבר סיכמנו שהורות היא משימה בהחלט לא פשוטה.

ואם האוכל הוא נחמה ואנחנו אוכלים בתגובה לאירועים ולחצים שונים ואחר כך מצטערים. אז סביר להניח שגם הם ילכו למקרר כשיחזרו הביתה עצבניים או כועסים. ואכן, שוב, ממחקרים עולה שכשליש מהבנות בגילאי ההתבגרות אוכלות יותר כשהן במתח, משתמשות באוכל כאמצעי הרגעה, ואצל נערות בעודף משקל במצבי לחץ האכילה אפילו כפולה בכמותה. אז אם נחזור למודל לחיקוי ונרצה שיהיה חיובי, כשאתם עצובים או לחוצים, קחו נשימה עמוקה, עשו מקלחת חמה, צאו עם הכלב להליכה או פשוט שיתפו על מה שקרה. זו הדוגמא האישית הכי טובה להתמודדות עם מצב רוח רע.

ואם בכל זאת  החלטתם לפצוח בדיאטת הרזייה, אימצו גישת בריאות כוללנית של תזונה בריאה, קבלה עצמית יחד עם פעילות גופנית מהנה. וודאו שהאכילה שלכם תהיה גמישה, שלבו גלידה, פיצה ולפעמים פרוסת עוגה, צאו לאכילה במסעדה, דאגו לשעות פנאי ובילוי משותף עם המשפחה, הפחיתו מתחים והימנעו ממשפטים פוגעניים ("טחנתי","השמנתי", "התפוצצתי" ועוד אמירות לא במיוחד נעימות...). באווירה משפחתית בריאה, המשקל איננו היעד או המטרה, אכילה בריאה היא חלק ממארג החיים ודימוי הגוף של ילדינו נבנה על יסודות של קבלה ואהבה עצמית.   

* כותבת בלוג זה, עלינה סגל, היא דיאטנית קלינית ורפואית מומחית לטיפול בהפרעות אכילה.