פיקוד העורף התרעה במרחב

תסמונת הש"ג

עמוס הראל, שביים את הפרק יחד עם רן לנדאו, בודק איך בצבא מתמודדים עם מצבים שהם מכה בבטן הרכה של האתוס

02/03/14 22:00



יש לנו נטייה, כנראה טבעית בהתחשב במצבה הביטחוני של ישראל, להסתכל על צה"ל כעל מערכת נפרדת מהחברה הישראלית. גם אם המחירים בסופר גבוהים מדי ושכר הדירה בלתי נסבל ומערכת החינוך אטומה ובית החולים לא יעיל, אנחנו איכשהו חושבים שבצבא, שעסוק בהגנה על חיינו, הדברים חייבים להיראות אחרת.

ממעקב של שני עשורים לערך אחרי צה"ל, אני יכול לומר שלפחות בדרגים הזוטרים יותר ביחידות השדה השתמרו הרבה מן הערכים הישנים - מחויבות, השקעה, אמינות - שאנחנו נוטים להתלונן שאבדו לבלי שוב במגזרים ובארגונים אחרים של החברה הישראלית. עדיין, משהו שם מתנהל באופן קצת נקי יותר. אבל מה קורה כשהאתוס הצבאי - צה"ל לעולם מוכן וכשיר, החיילים תמיד אמיצים ומקריבים, האויב מובס - נתקל לפעמים בנסיבות שבהן התוצאה שונה לגמרי?

 

 

תמונה גדולה

שם הפריט: 10
קוד זיהוי:203119
 

 

זה מה שניסינו - העורכת שרון קרני, הבמאי רן לנדאו ואני - לברר בסרט "תסמונות הש"ג". המטרה היתה לבדוק איך בצבא (ובעקבותיו בחברה הישראלית) מתמודדים עם מצבים שהם מכה בבטן הרכה של האתוס, כשצה"ל אינו עונה על הציפיות הגבוהות שלנו ממנו. עשינו זאת דרך שחזור של שלוש פרשיות: ליל הגילשונים מ-1987 (שם נולד המונח המקורי - תסמונת הש"ג), חטיפת שלושת חיילי ההנדסה בהר דב בשנת 2000 וחטיפת שני חיילי המילואים ליד זרעית ב-2006, שהביאה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

בנקודות הללו, מתברר, הדברים קורים קצת אחרת- וגם בצבא, תחת הלחץ העצום של הדרישה הציבורית, מתקיימים מאבקים של פוליטיקה ארגונית, שכנראה לא שונים כל כך מהאופן שבו זה קורה באזרחות. בכל האירועים הללו מצאנו מאפיינים דומים: ניסיון לסדר "סיפור" שהדימוי של המערכת הצבאית והציבור יידעו לחיות אתו (למשל, שהחיילים שנפגעו או כשלו הם חריגים, שאינם מייצגים את רמתו האמיתית של צה"ל), חיפוש אחר אשמים בדרג נמוך; ובשלב מאוחר יותר, תחת הלחץ הציבורי לעריפת ראשים, גם מה שהגדרנו כמציאת "האשם הנוח" - קצין בדרג גבוה, אך לא גבוה מדי (בדרך כלל אלוף-משנה או תת-אלוף) שיכפר בראשו, כלומר בהמשך הקריירה הצבאית שלו, על חטאי המערכת.

כשחזרנו לפרשות הללו ולגיבוריהן, גיליתי משהו שלמדתי לראשונה בעת מלאכת התחקיר של שני ספרים שכתבתי בעבר (עם עמיתי אבי יששכרוף) על האינתיפאדה השנייה והמלחמה בלבנון: שלאירועים הדרמטיים, ההיסטוריים האלה, נלווה תמיד מחיר אישי עצום. לא רק אצל ההרוגים והפצועים, אלא אצל כל מי שהיה מעורב בהם, בין אם חווה אותם בעצמו כמשתתף ובין אם תפקודו נחקר אחר כך בידי רשויות הצבא. כציבור, אנחנו נוטים לעבור הלאה די מהר, בעיקר בגלל קצב האירועים המטורף בארץ הזו. אבל מי שנכווה בתקריות הללו, נשאר עם שריטה קשה. גם עשר או עשרים וחמש שנים אחרי, אנשים מדברים בכאב גדול על גרסתם - ולפעמים עדיין מסרבים לדבר בכלל. התקשורת ממהרת הלאה, אבל כל תקרית צבאית שמלווה בנפגעים משאירה אחריה אנשים לא מעטים עם פוסט-טראומה משמעותית לשנים ארוכות.

 

 

תמונה גדולה

שם הפריט: 10
קוד זיהוי:203121
 

 

מבחינתי, ההשתתפות בפעם הראשונה בעבודה על סרט טלוויזיה - להבדיל מעיקר עיסוקי כפרשן צבאי בעיתון "הארץ" או כתיבת הספרים - סיפקה לי מבט מזווית אחרת על עשייה עיתונאית. זו מלאכה הרבה יותר מורכבת מבחינה טכנית, עם הרבה היבטים ומכשולים שכלל לא הייתי מודע לקיומם. אבל בסוף, עיתונות היא עיתונות בלי קשר לפלטפורמה ונדמה לי שסרט דוקומנטרי הוא הבמה הנכונה לדיון כזה.

ישנה שאלה שעדיין נותרה פתוחה בעיניי, גם אחרי הסרט: האם יש כללים אפקטיביים יותר לקביעת האחריות של מפקדים מעורבים, במקרים שבהם הדיון המשפטי-פלילי אינו רלוונטי? (כי בוודאי לא היתה כוונה רעה ובדרך כלל גם לא התרשלות פושעת). בצמרת הצבא טוענים, במידה רבה של צדק, שהסטנדרטים להסתכלות על אירועים מבצעיים המתרחשים תחת לחץ עצום ועולים באבידות, חייבים להיות שונים מן האופן שבו אנחנו בוחנים נהג רשלן או אפילו מנהל בית חולים כושל. יותר מכך: שנוקשות מופרזת תעלה בהדחת מפקדים שהיינו רוצים שימשיכו לתרום מכישוריהם, דווקא אחרי שחוו כישלון ולמדו את לקחיו.
הצרה היא שהציבור, כמו התקשורת, נעשה די חסר סבלנות. התרגלנו לריאליטי - וגם בחיים אנחנו מצפים לשלב ההדחה, לא תמיד בצדק.

*המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.