פיקוד העורף התרעה במרחב

לעבד את האובדן

הפסיכולוגית הקלינית ד"ר איריס רייצס מבהירה באילו מקרים הצוואה הביולוגית אפשרית מבחינה פסיכולוגית

01/10/16 14:49



אובדן של מישהו קרוב ויקר לנו הוא ברוב המקרים בלתי נסבל, הנפש שלנו כורעת תחת עומס הכאב, כאילו חלל החזה צר מלהכיל את גודל התובנה הצורבת שמי שאהוב עלינו ונתפס כחלק בלתי נפרד ממשמעות חיינו פשוט התפוגג לו.
כאשר מדובר בילד שלנו זה אף נוגד את ההיגיון של האופן שבו הטבע אמור לעבוד.
לא מדובר בהורה מבוגר, או בבן זוג שחלה, דמויות שלעתים קשה לא פחות לאבד.
אבל הן לא סותרות את ההיגיון שלנו לגבי ההתנהלות הטבעית של העולם.
ילד שמת, הופך לנו את סדר העולם.
עד כמה שהחוויה הזו קשה מנשוא, רצוי מבחינה פסיכולוגית לנסות ולעבור את שלבי ההסתגלות של ההבנה שאכן זה מה שקרה. נכון לעשות זאת בקצב שלנו, להבין ולקבל שהילד מת. הוא נשאר בתוכנו, הוא חלק מאתנו, אנחנו יכולים לנהל איתו שיחות, לזכור אותו, לשמוח עם החלק המופנם שלו שנמצא עמוק בתוכנו, אבל הוא בעצמו ובגופו איננו כאן עוד.
הפסיכיאטרית ד"ר קובלר רוס ממליצה על 5 שלבים שרוב האנשים צריכים לעבור כדי להתאבל ולהשלים עם האובדן:

1. הכחשה - השלב שבו לרגע יש ניסיון לשכנוע שמדובר בטעות. זהו מנגנון הגנה זמני שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה, בשל הקושי הרב לקבל מציאות זו.
2. כעס - מרבית האנשים לא יכולים להתכחש לאורך זמן למותו של אדם קרוב, ובמקום ההכחשה באים לידי ביטוי רגשות קשים של כעס.
3. מיקוח - הרצון לדחות את הקץ בהתמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו בתמורה לדחיית גזר הדין.
4. דיכאון - שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה. בשלב זה קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל מכיוון שתחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב.
5. קבלה - שלב זה מופיע אם האדם הצליח לעבור את השלבים הקודמים, בתמיכת הסביבה. בשלב זה יש ויתור על המאבק נגד הגורל והפסקה של משא ומתן וחשבונות עם העבר ועם הסביבה.

המנגנונים האלה לא תמיד עובדים בסדר זה, אבל רק מי שהגיע לשלב של קבלת האובדן, יכול לדעתי , להתמודד עם הרעיון של הצוואה הביולוגית בצורה שלא תפגע באחרים.
היום ישנן משפחות שבנויות בצורות שונות, שני גברים או שתי נשים שמגדלים ילדים, אימהות שהביאו ילד מזרע של תורם וכו'... אין ספק שאנחנו יוצאים מהחשיבה הקונבנציונלית, ובצדק לדעתי. על הבסיס הזה הצוואה הביולוגית תקפה והוגנת כמו כל רעיון אחר. כשאני מדברת על הוגנות אני מתייחסת לילד העתיד לבוא לעולם. נראה לי קריטי שתינתן לו או לה ההזדמנות להיות חופשי מהשלכות ומציפיות של דמיון והמשכיות לתורם הביולוגי המת. ילד מזרעו של המת יכול לספק נחמה עבור המתאבלים אבל לא המשכיות של המת. מה יעלה בגורלו המנטלי של ילד שאמור ללבוש דמות מסוימת עבור הורים שלא השלימו עם האובדן. כאשר הורים מסתכלים על הילד ורואים בדמיונם את המת קם לתחיה בדמותו של התינוק, הדבר עלול ליצור עוול לכל הנוגעים בדבר. דוגמה אחרת היא אישה הנושאת ברחמה זרע של אדם שמת. מצד אחד היא מקבלת משפחה מוכנה, תומכת ואכפתית, אבל ברגעי קונפליקט של גידול הילד או כאשר נכנס גבר חדש לחייה, או כאשר היא רוצה להחליף מקום מגורים, מי הוא זה שיחליט מה יעלה בגורלו של הילד , למי הוא "שייך"?
לסיכום, כנראה שאין קיצורי דרך בתהליך הפרדה, כי אחרי שנעשה התהליך יהיה קל יותר לכבד את החופש של הילד הנולד ומי שמגדל אותו, כדי לעצב את חייהם כפי שיראו לנכון.

*המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.