פיקוד העורף התרעה במרחב

להיות עצמאי בארצנו

עו"ד יובל אלבשן על המשמעות של להיות עובד עצמאי בישראל

04/03/15 22:00



מעטים המקרים בציבוריות הישראלית שהפער בין הדימוי הציבורי לבין המציאות גדול יותר מאשר בתחום העצמאיים ובעלי העסקים הקטנים. לפי הדימוי השכיח בציבוריות, העצמאיים אלה יזמים שעושים לביתם וחיים ככאלה את החיים הטובים. פה קפה הפוך של בוקר בשדרת רוטשילד, שם ארוחת צהריים עסקית בהרצליה פיתוח ובין לבין הם משלשלים כסף שחור רב לכיסיהם, בלי לשלם עליו מס, ומספיקים גם לבקר במכון כושר שלוש פעמים בשבוע. רובנו, השכירים, רק יכולים לחלום על "בילויים" כאלה בשעות שבין החתמת כרטיס הנוכחות בכניסה לעבודה והחתמתו ביציאה ממנה.


אלא שמרבית העצמאיים שחיים בישראל שונים מאוד מהדימוי הזה. ראשית, מרביתם מגיעים לניהול עסקים עצמאיים בלית ברירה. הם לא מצליחים למצוא פרנסה כשכירים – בין משום שבאזור בו הם חיים אין הרבה עבודות כאלה, בין משום שההשכלה שהם רכשו (או בעיקר לא רכשו) לא מאפשרת להם קבלה לעבודה הפשוטה ביותר ובין משום שנסיבות חייהם מחייבות אותם לעבוד בבית או למצער קרוב אליו. כך או אחרת, הקוסמטיקאית, הספר, האינסטלטור, החשמלאי, הטבחית בגן הילדים, סוכן הביטוח ומתווך הדירות היו יכולים לחלום על משרת שכיר בה הכסף מגיע מדי חודש בחודשו כשעון שוויצרי. במילים ברורות יותר, נקודת הפתיחה שלהם היא גרועה. הם מגיעים לא משום שהם רוצים להתעשר אלא משום שהם עניים או מוחלשים מדי כדי להיות שכירים "רגילים".


ברור שהם נתקלים מיד בשתי בעיות ענקיות שבולמות אותם. הראשונה – גיוס סכום הכסף הראשוני כדי להקים את חדר הטיפולים בבית, כדי לרכוש את ציוד האינסטלציה המכאני, כדי לשכור את החנות הקטנה וכדי לרהטה ולציידה כדרוש. בניגוד לחברי חוג הסילון הישראלי, את העצמאיים האלה מנהלי הבנקים לא פוגשים לקפה בעזריאלי ושם על אספרסו קצר מעניקים להם הלוואות של מאות מיליוני שקלים בקלי קלות. מאחר והם באים מראש עניים ולא פעם כבר מצויים בחובות –סביר שמנהלי הבנקים כלל לא יענו לבקשתם להפגש. לקבל הלוואה מהבנק? השתגעתם?. וכך הם מגייסים כסף אן ממשפחה וחברים או מהשוק האפור בריביות נשך. ריביות שהם חייבים להחזיר במהירות אם הם לא רוצים להיקבר תחתיהן. וכך הלחץ מתחיל עוד לפני שדלת העסק נפתחה לקהל.


הבעיה השנייה – היא אינסוף הטפסים והבירוקרטיה שעליהם למלא כדי לפתוח את העסק הקטן, כדי לקבל את פנקסי הקבלות כדי להתחיל לרוץ. להם, בניגוד לבעלי העסקים הגדולים, אין שורה של עוזרים ואנשי מנהלה שעושים את זה בשבילם כך שכל מגע עם רשות מחייב עמידה בעשרות תורים, מילוי אינסוף טפסים והיא לא רק לוקחת נצח אלא גם מטרידה ומכעיסה.
כשהם מצליחים לצלוח את שני המחסומים האלה מתחילה המלחמה האמתית – על הלקוחות ולאחר מכן על התשלום. כן, בניגוד לחזון הנביאים שעל בסיסו הוקמה מדינת ישראל, התפתחה אצלנו תרבות מקובלת של אי תשלום. העצמאי נותן שירות ואח"כ צריך להשחית זמן רב, עצבים ולא פעם גם לשכור גורמי עזר כדי לגבות את הכסף שמגיע לו בדין. הגרועים מכולם – הם רשויות השלטון. שם יש נוהלים של תשלום "שוטף פלוס". ביטוי מכובס שמשמעו: אתה מקבל את התשלום על עבודה שכבר בצעת או על שירות שכבר סיפקת שישים ימים אחרי שסיימת אותו ולא פעם גם כפול מזה ויותר. כן, כן, העצמאי הקטן הוא זה שצריך לממן את המדינה ואת הרשויות השונות ולהעמיד להן אשראי. חרפה שאין כמותה. אגב, את המסים ואת שאר התשלומים הוא לא יכול לשלם בשוטף פלוס וכאן שוב נוצר לו חור.


אלא הם רק מקצת הדוגמאות מדוע להיות עצמאי בארצנו זה כל כך קשה. זה גם מבהיר מדוע אני כעורך דין קהילתי שמעניק סיוע משפטי חינם אין כסף לאוכלוסיות מוחלשות ממליץ למרבית הפונים אלי להימנע מכך ככל האפשר. במדינות אחרות בעולם מבינים שהעצמאים והעסקים הקטנים הם חוט השדרה של הכלכלה והחברה. גם משום בניגוד לטייקונים ול"מנהלים הבכירים" שהיום הם פה ומחר הם עוברים ללונדון, הם נשארים לאורך זמן ומעניקים עבודה במקומות הקשים ביותר פשוט כי עבורם אין אפשרות אחרת. אותם לא תמצו רוכשים דירות בארה"ב ומסתירים כספים בבנק בשוויץ. לכן במדינות אחרות מוענק עידוד וסיוע לאותם עסקים קטנים בדיוק מהסיבות הללו. אבל אצלנו רק מציבים עוד קושי ועוד קושי ועוד "שוטף פלוס שלושים" ועוד קנס על אי מילוי טופס בצורה מדוייקת. כמה מטופש וכמה לא ראוי – כלכלית, חברתית ומוסרית.