פיקוד העורף התרעה במרחב

חוויית החייל הבודד

אלומה קפטן עם תהיות על חוויית החייל הבודד וצה"ל כמסגרת הכנה לישראליות

04/03/15 22:00



 

 

אלומה קפטן היא סטונדטית לתואר שני בסוציולוגיה
באוניברסיטה העברית. כתבה זו מבוססת על ראיונות
שערכה עם חיילים בודדים לשעבר ופורסמה בגרסתה
המקורית בפברואר 2013 ב’פקפוק' עיתון הסטודנטים
המקוון של המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

בצבא הייתי "חיילת בודדה". בגיל 19 עליתי על מטוס של ה'סוכנות היהודית' מאמריקה, והגעתי לארץ. את חווית הנחיתה וקבלת הפנים בטרמינל הישן של בן-גוריון אני יכולה לתאר במילה אחת – SURREAL. מסלול הנחיתה המקושט כחול לבן, המוני האנשים שחיכו מעבר לדלתות הטרמינל, מנופפים בדגלים. שירי "ארץ-ישראל" עליזים מרמקולים גדולים, טקס ארוך, נאום נלהב של שר הקליטה, והעיתונאי שביקש לצלם אותי כי, "את הציונות החדשה". הרגשתי עייפה ומבולבלת, ובעיקר – מנותקת. כאילו נזרקתי לתוך סרט על חגיגות יום העצמאות משנות השישים. באותו הערב כבר הייתי בקיבוץ שהיה לי לכתובת בשנתיים הקרובות. שלושה חודשים אחר כך כבר הייתי על מדים.

החיילים הבודדים עלו אמנם לכותרות רק לאחרונה עם מאורעות" צוק איתן "אך הם תמיד היו כאן. בכל שנה משרתים בצה"ל אלפי חיילים בודדים – חיילים שמתגוררים בארץ בגפם. לרוב, ובהקשר של המושג בו אדון, מדובר בחיילים זרים שהגיעו מרחבי העולם על מנת להתגייס לצה"ל. איני יכולה לחשוב על שום צבא של מדינה אחרת בעולם שבו קיימת תופעה דומה במאפייניה ובמימדיה. על אף שההגעה והבחירה להתגייס הן כמובן עצמאיות, רוב החיילים מגיעים במסגרת אחת מהתוכניות שמציעות סיוע והכוונה (כמו גם מימון) בתהליך.
ברבות מהתוכניות נדרש החייל לעשות עליה השירות הצבאי נתפס כשלב מתהליך רחב יותר – של להפוך ל”ישראלי" .רבים מהחיילים באים במטרה להישאר מתוך תחושת שליחות ,ציונות ואחריות אישית .הם זורקים הכל למען הישראליות. הם עושים הכל כדי להיות מוכנים, להפוך למה שנתפס בעיניהם כדמות החייל והישראלי האולטילמטיבי. אבל למרות מעשה האימוץ של הישראליות ,החייל הבודד מסומן על ידי החברה הישראלית
כאחר. הוא אינו "סתם עוד חייל "עם שם וזהות אישית. עם לבישת מדיי ה"ישראליות" הוא הופך להיות החייל מ”אמריקה, צרפת ,אנגליה". מצד אחד החייל הבודד מזוהה כזר בישראל, מצד שני הוא נתפס כמייצג את הציונות והצבא הישראל. בכך בעצם, הוא נשאר על התפר - הכי ישראלי , אבל בחוץ.

 

תמונה גדולה

שם הפריט: המערכת
קוד זיהוי:214220
 

 

המיקום הזה - חלק מ אבל מחוץ ל - מגדיר את החוויה של החייל הבודד בצה"ל. אם במהלך פעילות צבאית הוא נדרש לאותן חובות ומשימות, אינו זוכה ליחס מקל ומנסה להתנהג כמו כל חייל אחר, בחוויה האישית שלו, הוא יודע שהוא אחר. פערי שפה, שוני במנטליות ומכשולים בירוקרטיים ,מקשים על היכולת להשתלב ולהרגיש חלק. ייתכן ואלו קשיים שכל חייל חווה במהלך השירות ,אבל חייל בודד חווה אותם קצת אחרת. אם לחייל הרגיל יש את
המקום להתפרק ולפרוק, יש בית מוכר ויש מי שיבין, לחייל הבודד הרבה פעמים אין עם מי ואיך לחלוק. זו לא רק השאלה הקבועה של לאן ללכת לארוחת שישי או העניין של לגור במקום מבלי להיות שייך. זה ללכת עם וכל הזמן להרגיש בלי חייל בודד יכול להרגיש "כמו בבית" אבל לא "הכי בבית". במילים אחרות , החייל הבודד נמצא תמיד בין שני עולמות – זה שאליו השתייך וזה שאליו הוא מבקש להשתייך. הוא אינו זר מוחלט אבל הוא גם לא
ישראלי לחלוטין.

ובין שני העולמות האלה, הזהות של החייל כבודד מתקבעת ונהיית לחלק מהאישיות. מי שהיה חייל בודד, נשאר חייל בודד -גם שנים לאחר השחרור. במהלך השירות הצבאי, נדמה היה לי כאילו הכרתי את כל החיילים הבודדים, אם באופן אישי או דרך חיילים בודדים אחרים. יצרתי רשת ענפה של קשרים עם אנשים איתם יכולתי לחוש הזדהות עמוקה, מיידית, על אף שאת רובם הכרתי רק ברגעים בהם היינו על מדים. זהו הביחד של אלה שהם לבד. אבל עם השחרור ה"ביחד" מתפרק - חיילים רבים עוזבים חזרה לארצות המוצא שלהם ומעטים נשארים בארץ. מה גם שבלי המדים, אף אחד לא רואה את החייל הבודד. אור הזרקורים יורד ממנו, ואיתו נעלמת האהדה לה זכה מהרחוב הישראלי במהלך השירות הצבאי. בלי הצבא ובלי הביחד, החייל הבודד נשאר לבד.

 

 

תמונה גדולה

שם הפריט: אלומה קפטן
קוד זיהוי:214270
אלומה קפטן
 

 

 


מאחר והמטרה המשותפת של תוכניות העלייה ושל החייל הבודד היא להפוך את החייל ל"ישראלי "מן המצופה היה שחווית השירות תוביל להצלחה במשימה זו, ושמרגע שהשתחרר כבר לא יזוהה כ”חייל בודד לשעבר."לא ניתן למצוא נתונים רשמיים להיקף החיילים הבודדים שבוחרים לעזוב את ישראל בתום השירות הצבאי, אבל הרושם הכולל הוא כי הרוב עוזבים ושהשיטה לא עובדת. מדובר בתהליך הכנה שמוביל לשום מקום: עם השחרור
אין לחייל הבודד כאן הרבה. בעצם אלו שמתעקשים להישאר אבל מוצאים את עצמם ללא מסגרת תומכת מיידית, עומדים אבודים וללא כלים מול מציאות החיים של אזרח בישראל .נכון, היום יש יותר ויותר תכניות של תמיכה וקליטה לחיילים בודדים משוחררים .אבל, מסגרות אלה - על כל העבודה הנפלאה והחשובה שהן עושות - הן ברובן מעשה יוזמה ועבודה של חיילים בודדים לשעבר .מדוע תכנית החניכה המרכזית לישראליות - הצבא – זקוקה לפיגומים שלאחר מעשה? ויותר מזה, מדוע את עבודת הקבלה וההכלה של חיילים בודדים לשעבר עושים הם עצמם ולמען עצמם ולא גופים חברתיים או רישמיים, או החברה הישראלית?

חיילים בודדים אפשר לזהות מרחוק. ובעוד שחיילים "רגילים" ממהרים להמשיך הלאה אחרי השחרור מצה”ל אל טיול גדול רחוק מהארץ או אל מסגרות אחרות, החייל הבודד נאלץ לאחוז בזהות זו ולא לוותר עליה, אם ברצונו להישאר ולהיות בעל זהות בישראל . ייתכן ובניגודיות הזו, שבין החייל הבודד לבין מקבילו הישראלי ,נמצא המקור לשבר. מכשולי השפה ,המנטליות, הזרות, הזהות שהושרשה במהלך השירות של להיות לא שייך, מתחזקים מול
מנגנון חברתי שלא באמת מקבל את החייל הבודד כשהוא פושט מדים.

כשאני חושבת על חווית הנחיתה שלי בארץ ,אני תוהה אם לא היתה זו תמונה אידאלית של ישראליות שלא מצאתי עם השחרור מהצבא.

אני מודה שאף פעם לא הבנתי למה בישראל מתעקשים להשתמש במושג "בודד" כדי לתאר חייל שנמצא בארץ "לבד" (בניגוד לאנגלית, בה החייל נקרא "lone" ולא "lonely"). אבל ייתכן והמושג הולם את המציאות בצורה טובה יותר מכל מושג אחר.