פיקוד העורף התרעה במרחב

חלומות מתגשמים

תשובות לשאלות נפוצות על פרוייקט Come True

21/01/15 22:00



בקיץ 2012 גורשו ילדים רבים מישראל לדרום סודן. פרוייקט מדהים, שיזמו וקידמו לאה פורשטט ורמי גודביץ' המופלאים, מעניק לקבוצה גדולה מהם את היכולת לממש את הזכות לחינוך ולקורת גג.
Come True הנו פרוייקט שניתן להגדירו מציל חיים, אך יחד עם זאת גורר המון שאלות בחברה הישראלית. ד"ר רמי גודביץ' החליט לענות על כל אותן שאלות, תהיות והרמת גבה בקשר לפרוייקט החיוני.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: 15
קוד זיהוי:204784
 

 

פעמים רבות שואלים אותנו: למה דוקא שם, באוגנדה? האם חסרים כאן, סביבכם, נזקקים?
שאלה זו, משקפת בעיני דאגה אמיתית: איך יתכן שישנם אנשים שליבם כה רגיש למה שרחוק מהם ולא מסכן אותם, בעוד אין הם מגלים אמפטיה לבני האדם בינם הם חיים? בעוד אני עצמי שותף לתחושה קשה זו לעיתים קרובות, נדמה לי שהתשובה לה היא פשוטה: אז אל תהיו כאלה. זכותם של כל בן או בת אדם לבחור למה הם מקדישים את משאביהם, זמנם ואת ליבם. נכון, אם הדבר מלווה בעיוורון וחוסר אכפתיות כלפי אלה בקרבם הם חיים, הדבר מקומם מאוד. אולם, מניסיוני, יש מעטים הנכשלים בכשל זה. אנו, כמו רוב הפעילים שאני מכיר בקהילת מבקשי המקלט, כולנו פעילים, לאורך השנים, בפעילויות בקרב קהילות ישראליות וותיקות מגוונות. אני, למשל, לאורך שנים ארוכות הייתי פעיל במסגרות חינוכיות בעיירות פיתוח ובשכונות מקופחות, כמו גם בספרית לוינסקי בת״א, הפונה לכל תושבי השכונה, ותיקים כחדשים. לימדתי בעשרות בתי ספר בארץ, רובם באזורים פיתוח, הדרכתי ולימדתי קבוצות עולים חדשים מבריה״מ ומאתיופיה ופעלתי שנים ארוכות במתנ״ס גונן בשכונת קטמונים בירושלים. הפעילות עם מבקשי המקלט בארץ ובאוגנדה אינה מחליפה פעילויות אלה, אלא היא מהווה המשך טבעי שלהן: לחינוך אין גבולות. לכל בני האדם באשר הם יש את הזכות לחינוך.

מי מממן את הפעילויות שלכם?
לצערי הרב, אף לא אחד. כל הכנסותי מקורן בעיסוקי כמרצה באוניברסיטות ומכללות בארץ. שם מקור המימון של הפעילות שלי, הטיסות לאוגנדה, שיחות הטלפון הבינלאומיות ואלפי השעות שהפרוייקט גוזל. הלימודים והקיום של הילדים ממומנים על ידי תורמים ישראלים. בנוסף, גם לאה וגם אני, מנהלי הפרוייקט, מממנים כל אחד, באופן אישי, את לימודיו של ילד/ה בפרוייקט. למה? כי הפרוייקט שלנו בקמפלה מעניק מה שכסף לא יכול לקנות: הזכות לשנות חיים של בני אדם חסרי מזל ולהחזיר את סיכוייהם לעתיד פורה.

טוקבקים:
נושא מבקשי המקלט, כמו נושאים רבים אחרים, גורר טוקבקים עוינים רבים. אולם, התחושה שלי ביחס אליהם עשויה להפתיע אחדים מהקוראים. אני שמח על טוקבקים אלה. הם מוכיחים כי המפעל שאני מעורב בו זוכה לחשיפה בדיוק בקרב אלה שאני רוצה שיכירו אותו: אלה הרואים את הדברים אחרת ממני. טוקבקים מצטיירים בעיני כסיגריות של זמננו: הם נותנים סיפוק מיידי לכותב, מטרידים מעט את הסביבה, אולם בסופו של דבר, ממכרים ומזיקים רק לכותב. הטוקבק הוא היפוכו המוחלט של של המעשה והפעולה. העולם בנוי ממעשים ומתוצאותיהם, בני האדם נשפטים על מעשיהם. הטוקבקים, לעומתם, הם החומר ממנו עשוי החלל הריק. חשוב לי להדגיש, אני לא מזלזל בכותבי הטוקבקים. כולנו טוקבקיסטים, ברגעים מסויימים. אני מאמין שהרבה אנשים טובים כותבים טוקבקים רעים ובדיוק לאנשים אלה אני מעוניין לפנות.

״מגדל השן״:
אני אקדמאי. את עבודת הדוקטורט שלי בפילוסופיה כתבתי באוניברסיטת קולומביה, בניו יורק. למרות זאת, בחרתי להקדיש את מירב זמני לפעילות חינוכית וחברתית. אני לא מאמין שהאקדמיה היא מגדל השן. אבל אני מאמין שהיא מגדל חשוב. לא כל אקדמאי צריך להקדיש את חייו לפעילות חברתית. אולם העולם האקדמי חייב להיות נטוע בקרקע החברתית בה הוא מתקיים. המגדל האקדמי צריך להמשיך ולצמוח, תוך כדי שהוא ניזון ומפרה גם יחד, את המציאות בסביבו. אני מאמין שההכשרה המקצועית שלי, והמחוייבות שלי לנטוע שורשים בפעילויות חברתיות, הן התרומות שלי לקיום חיים אקדמיים ערכיים ורלוונטיים, המציבים אתגרים חדשים בכל רגע ורגע ותורמים למרחב בו הם מתקיימים. אתן דוגמה קטנה לקשר בין עבודתי הפילוסופית לבין פועלי: תחושות ורגשות, אני טוען בעבודתי, כמו האמפטיה שאדם מוצא עצמו חש לאחר, אינן חוויות פרטיות וסובייקטיביות של האדם החש אותן. תחושות הן ציוויים לפעולה. לקח זה, יישמתי בחיי. האמפטיה והרגישות שפיתחתי לחברי הקהילה הדרום סודנית בשנים הארוכות שעבדתי עמם כשחיו בארץ, מטילים עלי חובה לפעול על מנת לסייע להם להמשיך בלימודיהם ולדאוג לחייהם. חובה זו עומדת בבסיס פרוייקט Come True.

"ילדים ישראלים״:
אחדים מהקוראים עשויים להתקומם על השימוש בביטוי ״ילדים ישראלים״. על מנת להמחיש את כוונתי, אספר סיפור קצר. ביום הראשון בפנימיה, גילו חלק מהבנים כי החדר שלהם מרוחק מהחדר של חבריהם הטובים מישראל. מה עשו? הם ניגשו אל המנהל, שהיה בחדרו, פתחו את דלתו ותבעו לעבור לחדר של חבריהם. נראה לכם הגיוני? אני חושד שכן. הרי אתם ישראלים! באפריקה, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, כולל בעולם המערבי, התנהגות כזו צפויה להתפס כמקרינה העדר כל כבוד. כיצד הגיב המנהל, שהיה בדיוק בדרכו הביתה? תחילה, הוא הגיב בזעם, המשיך בדרכו לרכבו ונסע מהמקום. לאחר כמה דקות, לפתע הוא שב על פניו וחזר לבית הספר. ״בסדר, נעביר אתכם חדר!״, אמר. וזו היתה ראשיתה של ידידות מיוחדת ומופלאה.

 

בקבוצת הילדים שלנו לומדים כיום כ 75 ילדים, כולם דוברי עברית שלמדו שנים ארוכות במערכת החינוך הישראלית. הם חברים, הם תלמידים והם אוהבי ישראל לא פחות מישראלים רבים, ויותר מאחדים. הם אוהבים את ישראל בגלל הטוב שבה ובגלל הגעגוע. הם לא כועסים על גורלם, ודאי לא עלינו הישראלים. הם ביקשו הגנה ולא זכו בה. הם מצרים על כך, אבל הם אסירי תודה על השנים בהן זכו להגנה ולאהבה בארץ. בזכות הלימודים בפנימיה, הילדים האלה יגיעו רחוק. בעולם מלא עויינות לישראל, הילדים האלה יגדלו להיות שגרירים גאים של ישראל וכשיתבגרו, יפתחו נתיבים חדשים לשיתוף פעולה פורה בין ישראל לבין אפריקה. תחשבו על זה. 75, עוד מעט 100, ובסוף אולי 400 ילדים בני הקהילה דוברת העברית החיה בלב ליבה של אפריקה, ומשמרת את אהבת הארץ, את הגעגועים, תוך כדי גאווה על זהותם וחלום על בניה ופיתוח של מדינתם הצעירה, וקידומה אל מעבר לבערות, לרעב, לחולי ולאיבה שפשטו בה.

אלכס - השותף:
אלכס הוא סגן מנהל בית הספר. אלכס הוא חבר ושותף אמיתי. הוא אדם בעל חכמה נדירה ויכולת מעוררת קנאה להבין סיטואציות חדשות ואנשים לא מוכרים, ללא קשר לרקע שלהם. אלכס ואני מובילים קבוצת מחקר בה אנו מנתחים את האתגרים המשותפים והיחודיים הניצבים בפני מערכות החינוך הישראלית, וזו האוגנדית. יחד, אנו מתמודדים עם אתגרים חינוכיים משותפים: אבדן מעמדו של המורה, היחס לחריג ולשונה, עבודה בסביבה פלורליסטית, התמודדות עם משברים אישיים של תלמידים החיים בין שני עולמות, וכמובן, התמודדות עם תלמידים שחוו בחייהם הקצרים הרבה יותר ממה שראוי שילד כלשהו יחווה. אלכס ואני מבינים אחד את השני כמעט בלי מילים. יום אחד אספר ברבים איך אלכס הציל את החיים של כמה מהילדים שלנו. החשש הראשוני שהיה לנו, כשרק יצאנו לדרך, היה שלא נמצא במערכת החינוך אליה אנו שולחים את הילדים מי שיהיה רגיש למצוקותיהם וצרכיהם המיוחדים. דאגה זו התבררה כדעה קדומה ותו לא. אני מאמין בלב שלם שעל פירות עבודתנו החינוכית המשותפת עוד ישמעו רבים.

 


הרגע הקשה מאז הפרוייקט יצא לדרך:
הרגע הקשה לא היה רגע אחד, אלא חודש תמים. בדרום סודן פרצו מהומות אלימות בהן נרצחו אלפים. הן פרצו דוקא כשהילדים היו בחופשה ונסעו מאוגנדה לדרום סודן. בוקר אחד, משעת שחר מוקדמת, הטלפון שלי החל לצלצל ללא הרף. כשעניתי, שמעתי צרחות ויריות. הילדים שלנו ברחו, בתיהם נבזזו ונשרפו, ירו עליהם, הם ראו אנשים נרצחים מול עיניהם. לפתע מצאנו עצמנו, ללא כל הכשרה, פועלים לסייע לילדים לחזור לאוגנדה לפני תום החופשה, לעיתים מאזורים מבודדים ושטופי דם. כך, סייענו ללמעלה מ-100 איש, רובם המכריע ילדים, להחלץ מלב ליבה של התופת. אבל נשארו שלושה ילדים שלא מצאנו. מצאתי את עצמי, בעזרת כל ארגון סיוע בינלאומי, חברים מקומיים וקרובי משפחה, שולח אזרחים אמיצים לחפש ביער מרוחק אחר שלושת הילדים. אולם, דיווחיהם הותירו אותי אחוז אימה. כל מה שהם ראו, באזור בו היו הילדים אמורים להימצא, היו גופות חרוכות. חלפו שבועות ארוכים בהם לא האמנתי שאראה שוב בחיים את שלושת הילדים, שעד לפני שנה וחצי היו מהילדים השובבים והאהובים בשכונה וב״ספרית לוינסקי״, בה אני פעיל. בסוף, בנס, איתרנו אותם. הם הסתתרו ביער בין זרדים, בורחים בין גופות, שותים מי שלוליות גשם ומלקטים מזון מצמחים, נסים מרוצחיהם עמוק עמוק אל תוך היער. חודש שלם חיו כך. כשאיתרנו אותם, עדיין היתה הסכנה בשיאה (למעשה, באזור בו התחבאו, הסכנה לא חלפה עד היום). במאמצים אינסופיים הצלחנו, אביהם ואני, למצוא להם טיסה לג׳ובה, בירת דרום סודן, ומשם לקמפלה. היום הם שוב לומדים בבית הספר, יחד עם חבריהם. הם מתנהגים כאילו הכל כרגיל. כאילו כל זה היה רק חלום רע שנשכח. זה מפחיד.


החלום שלנו:
לבנות בית ספר בדרום סודן. בית ספר זה יספק פיתרון חינוכי הולם לילדי המגורשים במולדתם, אולם, אנו גם שואפים שבבית הספר שנקים נפיץ את פועלנו בקרב קהלים רחבים יותר, ולא רק קהל המגורשים, במדינה בה מערכת החינוך מסווגת הנחשלת בקרב כל מדינות העולם.


התורמים- גאווה ישראלית:
התמיכה בפרוייקט שלנו, שכולו ממומן על ידי אנשים פרטיים מישראל, מוכיחה כמה אנשים נהדרים יש בישראל. לא בכל מקום אנשים פשוטים היו נוטלים על עצמם כזו מחוייבות. אין ספק שישנם אתגרים ומחלוקות רבות בינינו. אני מאמין שהיחס של המדינה למבקשי המקלט שגוי. לצערי, אני מכיר יותר מדי אנשים, שגורשו מישראל ונאסרו, עונו ואף נהרגו או נרצחו בחרטום, בירת סודן (להבדיל מדרום סודן, ארצם של הילדים בפרוייקט). אסור לנו לעשות את זה. עלינו למצוא דרך להתגבר יחד, על הפצעים העמוקים שלנו כעם מבלי שנעשה צעדים שאין מהם דרך חזרה. אנחנו חייבים למצוא דרך אחרת אבל אנחנו חייבים לעשות את זה יחד, מול המחלוקות והאתגרים.


אז איך אפשר לעזור?

אני מזמין אתכם להצטרף אלינו:
לאתר האינטרנט של הפרוייקט
לדף הפרוייקט בפייסבוק
עלות מילגה מלאה לילד לשנה היא כ-1,300$. המילגה כוללת שכר לימוד ודמי מחיה בפנימיה, ויזה לאוגנדה, נסיעות, מגורים ומחיה בקמפלה במהלך חופשות מהפנימיה, רכישת ביגוד וציוד בסיסי והוצאות רפואיות.
לתרומות:
בכרטיס אשראי
או לחשבון 390924, בנק הפועלים, סניף 772, ע"ש ביקם (ע"ר), נא לציין בהעברה COME TRUE.
לאימוץ ילד בפרוייקט ניתן לפנות אלי במייל: rami@become-world.org או באמצעות דף הפייסבוק של הפרוייקט.
 

תמונה גדולה

שם הפריט: 15
קוד זיהוי:204785
 


המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.