פיקוד העורף התרעה במרחב

שבעת מדורי הגיהינום של הדיור הצי

ד"ר יצחק ספורטא, הפקולטה לניהול - אוניברסיטת ת"א, בטור דעה על הדיור הציבורי בישראל

30/03/14 21:00



הרבה מדברים על מחירי הדיור ומדי יום, כמעט, יש הצעות, החלטות ורפורמות שנועדות להפוך את מחירי הדיור למשהו שאינו נמצא מעבר להרי החושך לרבים ולרבות מאזרחי ישראל. ואולם, ברוב המקרים מתעלמים כמעט לחלוטין ממצבם של מי שנאלצים ונאלצות לחיות בתנאי דיור משפילים. אלו שלא רק שאין להם הון ראשוני אלא אין להם הון בכלל ודווקא מהם מצפים להתמודד בשוק הדיור, כי ידוע שהשוק הוא המלך ואנחנו משרתיו.
בעוד הרפורמות, האחרונה שבהן אפס אחוז מע";מ לזוגות צעירים, מנסה להנגיש דירות לזוגות עם ילד אחד ששירתו בצבא כל היתר אמורים לדאוג לעצמם. אני בעד שמי שרוצה לגור בדירה של חמישה חדרים במרכז הארץ ידאג לעצמו, אבל מה עם אלה שאפילו שכירת דירה בת שלושה חדרים היא משהו בלתי אפשרי בשבילם.
לדוגמה, אימא לשני ילדים שאביהם לא משתתף במימון גידול הילדים העובדת במשרה מלאה ומשתכרת כ-6,000 נטו שקל לחודש בתוספת קצבת ילדים הכנסתה תגיע ל-6,280 שקלים. משפחה זו בת שלוש נפשות נמצאת מעל לקו העוני 5,978 שקלים, אם אין דירה בבעלות המשפחה, אזי היא תצטרך לשלם בירושלים כ-47% מההכנסה על דירה בת שני חדרים שלא לדבר על תל אביב. תאמרו שיגורו ";בפריפריה"; אבל גם שם, בדרום למשל, העלות תהיה 31% מההכנסה הפנויה, האם עם עלות דיור כזאת נאמר שהמשפחה יכולה לחיות בכבוד?
בכלל כ-50% מהאוכלוסייה משתכרים פחות מ-6,000 שקל לחודש, כ-30% בקושי משתכרים עד לשכר המינימום. השכר הממוצע נטו למשק בית בעשירון השני הוא 5,989 שקלים, כך ש-20% מאוכלוסיית משקי הבית בישראל תתקשה לשכור דירה אפילו במה שאוהבים לקרוא לו ה";פריפריה";.
תאמרו מה עכשיו הוא כותב לנו על משפחה עם הורה אחד, מה עם משפחות עם שני בני זוג ושני ילדים, אז כבר כתבתי שבעשירון השני ממוצע ההכנסה נטו למשק בית, שכולל גם משפחות שבהן שני הורים, השכר הממוצע פחות מ-6,000 שקל. עוד צריך לזכור שקו העוני לזוג עם שני ילדים הוא 7,219 שקלים לחודש כך שאם הכנסותיהם הן 6,000 שקל אז גם על פי ההגדרה המקובלת הם עניים.
מה עם המשפחות הללו, האם כחברה אנו נדרשים לאפשר להן מגורים סבירים (החישובים שעשיתי נוגעים לדירות שני חדרים)? אם התשובה היא כן, אזי לידיעתכם/ן משפחות כאלו אינן זכאיות לדיור ציבורי, זאת אומרת שעליהן להסתדר לבד. שלא לדבר על משפחות שמצבן גרוע יותר.
דיור ציבורי, או ליתר דיוק דיור סוציאלי, הוא הלחם והחמאה של מדיניות דיור. בלעדיו, החברה מפקירה, זקנים, נשים, טף וגם גברים לחסדי השוק שחסדים הם לא הצד החזק שלו. העלמת הדיור הציבורי ממפת הדיור בישראל היא עוול שאין שני לו. רק חידושו של הדיור הזה על פי עקרונות החוק שנחקק ב-1998 הדורש בנייה של דירות כאלו יאפשר להגדיל את שיעור המשפחות הזכאיות לדיור ציבורי בלי תנאים ותקנות בלתי אפשריים. אחד התנאים המקוממים הוא שרק אישה שלה שלושה ילדים ומקבלת הבטחת הכנסה זכאית להיכנס לתור הבלתי נגמר של זכאים לדיור ציבורי.
חידוש הדיור הציבורי, ולא בדרך של מענקים לשכירות שאינם מספיקים לכלום, הוא רק פתרון לרובד הראשון של מדיניות דיור. בעקבותיו, ויחד איתו, צריך שיהיו דירות לשכירות ארוכת טווח שגם הן ייבנו לא באמצעות יזמים, קבלנים ומוסדיים, אלא באמצעות כספי החיסכון ארוך הטווח, הקרוי פנסיות שמשוטט בבורסה בלי תרומה משמעותית לחברה. כמו גם פיתוח דיור בר השגה, שהוא כמובן כבר מהווה סיוע חלקי למעמד הביניים שכולם מבקשים כביכול לדאוג לו. שלא לדבר על תכניות של עזרה לצעירות ולצעירים לבסס מקום דיור ראשוני באמצעות משכנתאות סבירות על פי מצבם הכלכלי.
הכול פה נאמר במשפטים בודדים, אבל מה שברור שדיבורים על היצע וביקוש וויכוחים בן כלכלנים לסוגיהם לא ממש ייתנו תשובה סבירה שתאפשר לאנשים לחיות בכבוד. כדי לעשות את הטוב יש להתנתק מפתרונות פלא ולגבש מדיניות שמטרתה לממש את הזכות לדיור ואת הזכות לחיים בכבוד.

***המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. ";רשת"; אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.