פיקוד העורף התרעה במרחב

צוואה ביולוגית - הסוף הוא התחלה

עו"ד אירית רוזנבלום מומחית לדיני משפחה ופריון ומנכ"לית ארגון משפחה חדשה כותבת על 'הצוואה הביולוגית', מונח שהיא עצמה המציאה

02/03/14 22:00



לפני כשש עשרה שנה, נחשפתי לראשונה לאפשרות שהחיים אינם סוף פסוק כאשר הייתי כבר עורכת דין ותיקה ומומחית בדיני משפחה. יום אחד, נקבעה לי פגישה עם בחור צעיר, לקוח חדש, כאשר שאלתי את מזכירתי בדבר נושא הפגישה, היא לא הצליחה להגדיר אותה "הוא רוצה להתייעץ איתך בנושא החָברה שלו" אמרה, אני כבר חשבתי שבוודאי הסתבך באיזה היריון בלתי רצוי והוא מחפש את דרכו להימלט מכך. אבל אז כשנפגשו, הסתבר שהוא רצה בהחלט משהו אחר, הפוך לגמרי; "אני צריך את עזרתך" הוא אמר לי, אני צריך לספר לחברה שלי משהו נוראי ואני לא יודע איך. אני מפחד שזה יסיים את הקשר בינינו, אני מפחד שהיא לא תרצה אותי יותר ואני, את הקשר הזה רוצה יותר מכל. אני מרגישה את הפחד שלו, רואה אותו בעיניו וחושבת לעצמי, מה כבר הוא עשה? "העניין הוא..." מתפתל הבחור בכסא, מתקשה ליצור קשר עין, "שאני עקר"... עד לאותה עת מעולם לא נתקלתי בשיחה כזו אצל עורך דין, ובוודאי לא באמירה כל כך ישירה על מצב חיים רגשי כזה, אז מה הוא חשב כשרצה להיפגש איתי במשרדי בצהריי היום בעניין שכזה?. בפגישתנו, גולל בפני הבחור הצעיר את סיפור אובדן הפוריות שלו שהחל בעת שירותו הצבאי כאשר חלה בדלקת שפגעה באשכיו וגרמה לאובדן הפוריות שלו, כתוצאה מטיפול רשלני והזנחה הוא השתחרר מהצבא עם עקרות מלאה. כשפנה אליי כמומחית לדיני משפחה, ביקש שאסייע לו לספר לחברתו ולהסביר לה שממנו, לא יהיו לה ילדים.
הסיפור של אותו בחור הסתיים בהתערבותי, סייעתי לו ולחברתו לעבור את המשבר ולהתחזק בזוגיות ובאהבה, אבל עבורי, היה זה הניצוץ שהדליק את האור לרעיון שלם, בריאת עולם חדש, לאנשים שבעבר יכלו להוליד ילדים, אבל כתוצאה ממחלה או מוות לא יוכלו להביא ילדים לעולם. כדי לאפשר זאת, על אותם אנשים לדאוג לשמר את החומר הגנטי שלהם ולהשתמש בו בעת צרה. נתתי לאפשרות הזו שם, קראתי לה "צוואה ביולוגית", רעיון שבבסיסו מונחת האפשרות להקפיא את החומר הגנטי שלנו; כלומר, ביצית או זרע או עוברים ולהשתמש בהם בעתיד, בין אם אנחנו חיים ובין אם לא. הרעיון הזה הוליד עד כה, ארבעה ילדים לעולם וזוהי רק ההתחלה.

באותה שנה, בה נחשפתי לסיפורו של הצעיר העקר, כבר חקרתי היטב את הנושא ונתגלו מספר נתונים מעניינים;
ראשית, ניתן להקפיא את הזרע, הביצית או העוברים לשנים רבות ולהפשירם לשימוש בעתיד, שימוש כזה שמאפשר ליצור מהם חיים.
ניתן להוציא תאי רבייה מגופנו גם שעות רבות אחרי מותנו ולאחר מכן גם שנים אחרי כן, להשתמש בהם לצורכי הולדה.
ישנם מצבים מסכני חיים, לכן כדאי לחשוב קודם שנקלע לאותם מצבים להגן על ההמשכיות שלנו בדרך של הקפאה ושימור של החומר הגנטי שלנו.
בשנת 2001 יצאתי בהודעה פומבית לתקשורת ודרשתי לאפשר לכל אדם להשאיר הוראות מה הוא מבקש שיעשו קרוביו בחומר הגנטי שלו, בדומה לתרומת איברים, כיניתי זאת בשם "צוואה ביולוגית". באותה שנה דרשתי מהמדינה להקים בנק זרע לחיילים, שיאפשר להם לבחור באפשרות הזו של הקפאת זרע לשימוש עתידי.

התגובות לאפשרות ולרעיון הזה, היו מעורבות ובאו בעיקר מצד משפחות שכולות שלא ידעו כלל שהייתה בידיהם האפשרות לבקש לשמר את הזרע של בנם שנהרג ולהביא ממנו ילדים גם לאחר מותו. משפחות רבות, תרמו את אברי קרוביהן שנפטרו לצורכי הבראת חולים, אך איש לא אמר להן שהן יכולות לשמר לעצמן את הזכות להמשכיות, משפחות לא מעטות, רתחו מזעם, אחרות הגיבו בהסתייגות.

בשנת 2002, חל מפנה דרמטי בהתפתחות הנושא הזה, השנים היו שנות האינתיפאדה, חייל צה"ל נהרג בהיתקלות צבאית, בכיס מכנסיו נתגלה גזיר עיתון ובו הכותרת של אותה ידיעה, בה הכרזתי על דרישתי להקים בנק זרע לחיילים, המשפחה, הבינה את המסר ופנתה אליי שעות ספורות אחרי המוות בבקשה שאסייע לה להוציא את הזרע מן הבן שנהרג.
"זה המסר שהוא מנסה להעביר לנו" אמרו ההורים בכאב עצום. אין ספק שהם צדקו, פניתי לבית משפט בבקשה שיאפשר לנו להוציא את הזרע מן החייל ההרוג, הצלחנו במשימה ולאחריה התנהל מאבק של שנים בין כותלי בית המשפט שאפשר להוכיח שזה היה רצונו ובסופו של דבר להפוך אותו לאבא ואת הוריו לסבתא וסבא, שנים לאחר מותו.
בעקבות המקרה הזה, החלו לזרום אלי בזה אחר זה, סיפורים מרגשים של משפחות שכולות, אשר למדו מן המציאות, שהמוות אינו סוף פסוק, אפשר להמשיך את החיים גם לאחריו ולהפוך משפחה שכולה ואומללה, למשפחה שכולה יותר מאושרת.

עם התפתחות הרעיון המורכב הזה, התפתחה הטכנולוגיה ומאז גם נשים יכולות להקפיא את ביציותיהן, כך שניתן יהיה להפרותן בעתיד בזרע. בתי המשפט למדו להתמודד עם הנושא וגם הפסיכולוגים ומומחי האתיקה והמוסר, למדו להתמודד איתו.
למעלה ממאה משפחות מטופלות על ידי כיום בהליכים שונים של בקשות לעשות שימוש בחומר הגנטי של יקיריהן.
בשנת 2005 החלטתי למסד את הנושא והקמתי את בנק הצוואות הביולוגיות? היחיד בעולם, מאז הופקדו בבנק הצוואות הביולוגית כ 1000 צוואות, בהן כתבו אנשים את רצונם האחרון וביקשו שלאחר מותם ייעשו קרוביהם שימוש בזרע או הביצית שלהם. (במקביל, רשמתי את זכויות היוצרים על רעיון הצוואה הביולוגית).
במהלך עבודתי בתחום זה, פנו אליי מאות ואולי אלפי, נשים שביקשו לגדל ילדים של גברים שאינם עוד בחיים, להמשיך את זרעם ולגדל כאם, ילד שידע מי היה אביו. הנשים שפונות אליי, רוצות להפוך לאמהות לילד שידע מאיזה משפחה הוא בא ויזכה בסבתא, סבא דודים ודודות. רבות מהנשים, קודם שפנו אליי, היו בבנק הזרע במטרה לקנות תרומת זרע אנונימית, אבל חוסר הידיעה מיהו אבי הילד ומהי מורשתו מנעה מהן לעשות זאת. הן פנו אליי כשגילו את האפשרות של תרומת זרע מתורם ידוע והיכרות עם משפחת התורם, עבורן נמצא הפתרון המושלם. פתרון שיאפשר לילדיהן בעתיד ליהנות ממשפחה כמעט שלמה.
במהלך השנים, ייצגתי עשרות משפחות במאבק להוכיח את זכאותן להעביר את בקשתם האחרונה של יקיריהן להמשיך את החיים אחרי מותם. הסיפור הקשה מכולם היה סיפורה של משפחה לה שני בנים ובת, לפני מספר שנים נהרג הבן הצעיר בתאונה סמוך לביתו ממש, האב והבן הבכור חשו מייד למקום האירוע וכאשר נתגלתה לעיניהם התמונה המחרידה, זעק הבן הבכור, חייבים להוציא את הזרע של אחי, הוא רצה לחיות הוא רצה ילדים הוא תמיד סיפר לי את זה, רק לאחרונה הוא כתב לי "לא משנה מה יקרה לי בחיים, אחי! ארצה ילדים, מת או חי". משפט קצר ועוצמתי, האח ביקש מהפרמדיק, להוביל את הגופה לאבו כביר לניתוח מיידי להוצאת הזרע, הפרמדיק ביטל אותו באחת והודיע, כבר איחרנו, אין טעם. הטעות הזו הייתה בלתי נסלחת, שהרי לא איחרו שום דבר וצריך היה לעשות זאת, אבל זה לא נעשה, הזרע לא נלקח והכול נגוז. מי שהיה שם, הבין את גודל הצער והכאב, ארבע חודשים בלבד חלפו והאח הבכור נהרג בדיוק באותה דרך, האב השכול, הבין שהפעם איננו יכול לוותר, ליבו נקרע לגזרים אפילו לא הספיק להתאושש ופקד אותו אסון כפול, הוא לא וויתר ונסע בעצמו למכון לרפואה משפטית כדי לוודא שהפעם זה קורה. הזרע נלקח מבנו, הוקפא ונשמר. בימים אלה, אנחנו יוצאים למסע משפטי מורכב שיביא בסופו של יום להולדת נכד או נכדה ממנו האם המיועדת תזכה להכיר משפחה שלמה והיא תהפוך אותה, ממשפחה שכולה ואומללה למשפחה קצת יותר מאושרת.

זהו סיפורן של משפחות המבקשות להמשיך את מורשתן המשפחתית וגם להגשים את צוואת יקיריהן שנפטרו, זוהי שליחותן של אותן משפחות ולמענה הן מוכנות לצאת למאבק, מאבק של חיים. מי אנחנו שנאמר להן לא.

במהלך 16 שנות פעילותי בנושא זה, תוך כדי מאבק משפטי בלתי מתפשר, פרצתי דרך לכל אותן משפחות ואמשיך לעשות זאת, למען כל המשפחות.

הצוואה הביולוגית היא מפעל חיים במלוא מובן המילה, והמוות אינו סוף פסוק.

לאתר ארגון משפחה חדשה www.newfamily.org.il

*המאמר הנו מאמר דעה, המייצג את דעתו האישית של כותבו. "רשת" אינה אחראית על הכתוב במאמר, נכונותו והמידע המוצג בו וכן אינה נוקטת עמדה בכל הקשור לנושא המאמר.