פיקוד העורף התרעה במרחב

מכירים את זה...

לא מזמן החלטתי שאני מפסיק לפחד וחוזר לטפח את הילד שבי כי מגיע לו לפרוח

19/06/15 21:00



כשאתה ילד קטן ולוקחים אותך בפעם הראשונה לחרמון. אתה סופר מתלהב, עולה למדרון הכי תלול ויורד אותו עם שקית ניילון בלי פחד, בלי לחשב סיכונים, בלי להסתכל לאחור כי ככה אנחנו בתור ילדים. אמיצים ובעיקר לא מודעים לסיכון שמשהו רע יכול לקרות.

בתור ילד עשיתי מלא דברים משוגעים, חסרי היגיון וחסרי פרופורציות כי עדיין לא ידעתי עד הסוף מה אסור ומה מותר, ממה אני יכול להיפגע וממה לא.

וככה אנחנו גם בחיי היום יום. בתור ילד קטן לא פחדתי להתחיל עם בנות. לא פחדתי מדחייה ולא פחדתי לקבל סירוב. ככה זה בתור ילד, כל "לא" היה ממריץ אותי ל"כן" הבא. 

היום אני הרבה פחות נועז ואמיץ. אני אכנס לבר ולא ארוץ להתחיל עם הבחורה הראשונה שאני רואה, ספק אם ארוץ לשניה כי אני מודע לעובדה שיש סיכוי לא קטן לשמוע סירוב והפחד הזה מנהל אותי... היכולת שלי לקבל סירוב ולהתמודד איתו הולכת ופוחתת עם השנים. לפעמים אני מתגעגע לילד שבי שלא פחד מכלום .

השנים חלפו והגעתי שוב לחרמון, אבל הפעם כבר לא רצתי למדרון הכי תלול ובטח שלא גלשתי את כולו עם שקית ניילון. שכרתי ציוד מקצועי עם מלא מגינים שחלילה לא אקבל מכה אם אפול.

ותנו לגלות לכם סוד, נפלתי לא מעט במהלך הגלישה וקיבלתי כמה מכות דיי כואבות. רק שהפעם זה קצת ביאס אותי לעומת הפעם ההיא שבאתי בתור ילד וקיבלתי בדיוק את אותן מכות וכל מה שהיה לי על הפנים חוץ מחתיכות קרח זה חיוך ענק של סיפוק.

אבל ככל שעוברות השנים אנחנו הופכים להיות פחות אמיצים ויותר משתמשים במגנים וחוסמים את עצמינו בהכרויות ובכלל מלחוות רגעים גדולים ועוצרי נשימה, רק כי אנחנו מנוהלים מפחדים של אנשים גדולים.

לא מזמן החלטתי שאני מפסיק לפחד וחוזר לטפח את הילד שבי כי מגיע לו לפרוח. מגיע לו לא לפחד ויותר מכל מגיע לו לאהוב. אז המסר שלי אליכם זה תאהבו כמה שיותר תפחדו כמה שפחות...

תמונה גדולה

שם הפריט: גיידייט
קוד זיהוי:216750
בתור ילד עשיתי מלא דברים