פיקוד העורף התרעה במרחב

עם הספר

איך הפכנו מעם הספר לעם שמסמס בלי הפסקה?

19/06/15 21:00



שמונה בבוקר, אני עולה לאוטובוס מתיישב הפוך לכיוון הנסיעה, רוצה לשמור על קשר עין עם מי שנוסע איתי. כולם מנותקים או יותר נכון מחוברים לסלולר. אחד מסמס, השני רואה סירטון מצחיק, השלישית שומעת מוזיקה ואחרת לא מפסיקה לצלם את עצמה (תרבות הסלפי). ברקע מתנגן שירו של בועז שרעבי "הלוואי" וכל מה שעובר לי בראש זה באמת הלוואי ודברים היו קצת כמו פעם כשהיינו תמימים ולא פחדנו לחייך ברחוב אחד לשני ולהגיד בוקר טוב היה נימוס בסיסי, כי פעם ככה היינו מכירים אנשים . יושבים באוטובוס ומכירים בדרך לעבודה, בדרך לבית הספר או בדרך לים. יושבים בספסל האחורי ומתחילים לדבר מאיפה את, מאיפה אתה, היה טבעי, לגיטימי והגיוני.

אבל מאז עידן הסלולר נהיינו מרוחקים, חשדניים והרבה פחות תקשורתיים.  אז למה קוראים למכשירים האלה יחידות תקשורת בזמן שהם גזלו מאיתנו כל יכולת לתקשר ולייצר הכרויות.

 יושבים בסלון כולם עם ראש למסך ואפילו לא לחמישים אינץ שמחובר לקיר, אלא למסך הקטן והאישי שלהם.

וזה בדיוק מה שקרה לי הבוקר. אני יושב לי באוטובוס, מולי בחורה ממש ממש יפה עם ריח מושלם, אוזניות וסלולר ביד. כל כך רציתי להתחיל איתה או אפילו סתם לתקשר איתה, אבל איך אני יכל להטריד אותה בזמן שהיא מסמסת ובאותה נשימה מעלה תמונה לאינסטגרם, מפרסמת סטטוס בפייסבוק ולפני שהיא הגיעה לתחנה הספיקה לצייץ בטוויטר בוקר טוב עולם. עולם ? פתאום אכפת לך מהעולם? יש פה בחור שיושב מולך ואת לא מסוגלת לתקשר איתו. העיקר שאכפת לך מהעולם (ושזה לא ישמע כאילו אני מתמרמר אלא סתם מביע דעה).

לפעמים אני מרגיש שכל הקידמה הזאת עשתה לא טוב. תראו אותי, יושב מול מחשב ומשתף אותכם בדעות שלי, ולמה? כי אין לי כח לרוץ לכל אחד ואחת מכם אז אני כותב במקום שאני יודע שיש מי שיקרא יגיב ואולי אפילו יהנה מהתלונות שלי .

 

תמונה גדולה

שם הפריט: גיידייט
קוד זיהוי:216749
..הטכנולוגיה של היום
 

 

המצאת הסלולר, כמו עוד המצאות רבות, הן המצאות טובות וחשובות אבל אסור לשכוח שאנחנו היינו פה קודם ולפני שהייתי צריך לחכות שיאשרו לי חברות בפייס נאלצתי לחכות לבקשת חברות ששלחתי לליטל מג'3 יומיים לפחות ... כתבתי בקשת חברות, העברתי דרך החבר הכי טוב שלי שיעביר לחברה הכי טובה שלה ורק אחרי כמה ימים ידעתי אם אנחנו חברים או לא. כתבתי לה: "רוצה להיות חברה שלי? כן, לא, אולי- סמני בעיגול". אז השתמשנו בפייסבוק עוד לפני שידענו שקוראים לו ככה!

והמסרונים? בסדר, רעיון טוב, אני לא אומר שלא אבל זה העלים דברים מקסימים!

כבר לא שולחים גלויה של שנה טובה או חג שמח . היום אתה מקבל הודעת תפוצה כללית "חג שמח לך" ואתה לא יודע עם זה בלשון זכר או נקבה כי הכל נהיה כללי ולא אישי.

אבל יש גם דברים חיוביים בענף הסלולר. אפשר לשתף חוויות, תמונות ורגעים שפעם היית צריך לצרוב רק בזיכרון הפרטי שלך. אז טוב שהמציאו מכשיר שיכל לעזור לנו לנווט, לצלם ולתקשר אבל צריך לזכור תמיד ... אנחנו היינו פה קודם!