הקרב העדתי בפוליטיקה: למפלגת עולי פולניה כבר הצבעת?

במשך עשרות שנים נאבקות המפלגות בארץ על קולנו, ומפעם לפעם הן לא מהססות לשלוף את קלף העדתיות מהשרוול. באדיבות הספרייה הלאומית, יצאנו למסע בעקבות כרזות התעמולה שהזכירו לנו שעם ישראל לא כל כך מאוחד: כך התפצלו הרשימות הפולניות והוחזרה זקיפות הקומה למפלגות העדתיות

"בקומה זקופה" למען הספרדים. תמ"י (הספרייה הלאומית)

תימנים, מרוקאים, פולנים, התאחדו! כל מערכות הבחירות האחרונות הציפו מחדש את המתחים והקרעים העדתיים: בשלב כזה או אחר שאלת מוצאם של המתמודדים צפה ועלתה לדיון, לעיתים באופן מרומז על ידי הצגתם כ"עממיים" ו"באים מהשטח". גם הבחירות הקרובות צפויות להעלות את סוגיות המעמד והמוצא לדיון  - בעיקר לאור כניסתו של משה כחלון לזירה והפיצול בש"ס - אך לא מדובר בתופעה חדשה אלא במסורת פוליטית ישראלית, שנמשכת כבר עשורים רבים. איך התחילו המפלגות העדתיות? ואיך ניגח בן גוריון את הרשימה ה"אשכנזית" של מפא"י? הצטרפו למסע מצולם בזמן לתחילת ימי השסע העדתי בפוליטיקה, באדיבות ארכיון הספריה הלאומית.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

הפולנים העממיים: מי פולני אמיתי?

עוד לפני הקמת המדינה החלו הקבוצות העדתיות השונות בישראל להתאגד לצורך בחירות עירוניות ולמוסדות שונים ביישוב העברי. בשנת 1932, לאחר העלייה הגדולה מפולין במחצית השנייה של שנות העשרים, פרצה מריבה על ייצוג עולי פולניה. שתי קבוצות שונות נאבקו על הבכורה: "התאגדות ציוני פולניה" ו"התאחדות עולי פולניה".

נסיונות למנוע פיצול בקהילה הפולנית (הספרייה הלאומית)

המאבק עסק לא רק בשם הגוף, אלא במהות הייצוג: התאחדות עולי פולניה רצתה למנוע פיצול וניסתה למנוע זליגה ל"התאגדות ציוני פולניה". בכרוז שנתלה אז בערים רבות נכתב: "הרשימה של 'התאגדות ציוני פולניה' אין לה שום קשר ושום יחס לא ל'התאחדות עולי פולניה' ולא לרשימת המועמדים שלה - רשימתנו היא הרשימה העממית". לבסוף שני הגופים לא האריכו ימים.

תעמולה עדתית ספרדית בלדינו (הספרייה הלאומית)

מפלגת הספרדים חתרה להרמוניה ואחדות

ב-1949, לאחר הקמת המדינה, רבים מבני עדות המזרח תמכו בגוף הפוליטי "מפלגת הספרדים ועדות המזרח". התנועה כבר יוצגה באסיפות הנבחרים ובהנהלה הציונית, אך כעת עמדה הרשימה למבחן כאשר נאבקה להיכנס לאספה המכוננת - הכנסת הראשונה. בין ה"סנדקים" של המפלגה הפוליטית-עדתית היה הרב הספרדי הראשי הראשון, בן ציון מאיר חי עוזיאל. הראשון לציון הביע את תמיכתו המלאה ברשימה, וכתב באיגרת - שהפכה לכרזת בחירות - כי האיחוד מניב לו "שמחה וקורת רוח".

הרב עוזיאל הביע תקווה כי המהלך יוביל לא רק לתנועה עדתית, אלא לאיחוד בעם ישראל כולו, או בלשונו "אחדות פעולה שלמה והרמונית עם כל הישוב היהודי בארץ". לבסוף קיבלה הרשימה ארבעה מנדטים בבחירות, ואף נכנסה לממשלה וקיבלה תפקיד שר כאשר בכור שלום שטרית מונה לשר המשטרה הראשון. לימים התפצל בכור שטרית ועבר למפא"י, ויתר חבריו הצטרפו בהמשך לציונים הכלליים (שייסדו את הליכוד).

הרב הראשי בעד איחוד בני העדה הספרדית (הספרייה הלאומית)

תעמולה בלדינו: "אילו היו עשרה כמוהו"

כרזה נוספת של מפלגת הספרדים ועדות המזרח מאותם ימים פורסמה דווקא בלדינו: בשנות ה-50 פיארה הרשימה באמצעות העיתון "לה ורדד" את המנהיג, אליהו אלישר. "אילו היו לנו לפחות עשרה כמוהו, הצדק והשוויון היו מולכים בארץ", נכתב בשבחים לאלישר, איש ציבור ספרדי ירושלמי ותיק.

בשולי המודעה הוזכר כי העסקנים התנגדו בתחילה לרשימה עדתית נפרדת לספרדים, אך לא זכו לייצוג במפלגת "חירות" ולכן פעלו להקמת רשימה עצמאית "למען הצדק והשוויון". אלישר כיהן כחבר כנסת בכנסת הראשונה ובכנסת השנייה מטעם מפלגת ספרדים ועדות מזרח ומאוחר יותר מטעם מפלגת הציונים הכלליים.

מי מכר את קולות התימנים?

במקביל למפלגת עדות מזרח, פעלה גם רשימת "התאחדות התימנים בישראל". גם היא פעלה עוד בימי המדינה שבדרך והשתתפה בהנהגת הגופים היהודיים. בכנסת הראשונה והשנייה קיבלה המפלגה מנדט אחד, וב-1955 - עמדה בפני פיצול: קבלני קולות רבים ניסו להעביר את תמיכת העדה התימנית למפלגות אחרות, ובעיקר לציונים הכלליים.

במשבר התערבה מפלגת "החזית הדתית לאומית" (שלימים הפכה למפד"ל), וביקשה להעביר את תמיכת התימנים דווקא אליה. המפלגה פרסמה כרוז שטען כי הרב צדוק יצהרי , מבכירי העדה, "מכר" את קולות התימנים לציונים הכלליים, ואף הטיל ספק בזכותו להיקרא רב.

"אל תהנו מגזל זה - יהודי תימני, בחור בחזית דתית לאומית אשר לוחמת בעד זכויות העדה העדה התימנית. אל תבחור במכירה מקורית - הצביעו ב'", נכתב במודעת החזית הדתית הלאומית, שלבסוף גרפה 11 מנדטים בעוד רשימת התימנים לא עברה את אחוז החסימה ולבסוף נעלמה מהשדה הפוליטי.

"אחינו בני העדה הצפון אפריקאית" (הספרייה הלאומית)

"אחינו מצפון אפריקה, דם יהודי נשפך"

בשנת 1963 התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ושב להפריח את השממה בשדה בוקר. החיידק הפוליטי לא הרפה מבן-גוריון גם כשהתקרב לגיל 80, ולקראת הבחירות לכנסת השישית ב-1965 התפצל ממפלגת העבודה והקים את רפ"י (רשימת פועלי ישראל) יחד עם שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון.

בין שתי המפלגות ניטש קרב מלא בהשמצות ובהכפשות בין הצדדים. רבים אמנם זוכרים את סיסמת "הגידו כן לזקן", אך בן-גוריון לא היסס לנקוט בתעמולה משמיצה, וגם יחסי האשכנזים והמזרחים נקראו למערכה: לאחר תגרה אלימה במעורבות שוטרים שפרצה בשכונת מוסררה בירושלים, פרסמה רפ"י כרוזים שפנו לעדה הצפון-אפריקאית, מחתה על העוול שעושה להם מפא"י ("אתמול נשפך דם עברי בחוצות מוסררה") והזכירה להם את פועלו של בן-גוריון עבורם.

בכרוז הנדיר מוגדר ראש הממשלה לשעבר כ"אב המייסד", שהעלה מאות אלפי יהודים מארצות המזרח וחיסל (על פי לשון המודעה) את הגלויות בתימן ובעירק ובמקומות אחרים. "אחינו בני העדה הצפון אפריקאית - היש צורך להציג בפניכם את דוד בן-גוריון? בשבילו בני כל העדות הם בנים לעם אחד", נכתב בכרוז "גלויות בבל, תימן ובולגריה חוסלו ביוזמתו. אחינו מצפון אפריקה, אל תתנו אמון בשמועת הכזב".

בהמשך המודעה התהדרה רפ"י בנציגיה המזרחים: מטילדה גז, יוצאת טוניס, שובצה במקום הרביעי עוד לפני משה דיין. כמו כן, מזכיר הכרוז, אמו של יצחק נבון (הנשיא לעתיד, שדורג במקום השישי) היא מרוקאית. לאחר הקמפיין השלילי ורווי ההשמצות, התברר כי מפא"י זכתה ב-37 מנדטים והקימה את הממשלה, בעוד רפ"י קיבלה עשרה מנדטים בלבד ומקום בספסלי האופוזיציה.

"בקומה זקופה" למען עדות המזרח

עוד לפני הקמת ש"ס, קמה מפלגה שניסתה להשיב את הנושא העדתי לסדר היום בשנות ה-80: תמ"י - תנועת מסורת ישראל - הוקמה ב-1981 על ידי אהרן אבוחצירא, שכיהן קודם לכן כשר הדתות מטעם המפד"ל. הקמת המפלגה שינתה את פני המפה הפוליטית, שעסקה אז בעיקר בקרבות על ההנהגה בין המערך לליכוד.

אבוחצירא, בן לשושלת הרבנים המפורסמת שתחילתה עוד במרוקו, פרש מהמפד"ל עם ח"כ בן ציון רובין. השניים רצו לייצג את עדות המזרח "בקומה זקופה", כפי שקבעה סיסמת המפלגה החדשה. עוד טענו השניים כי המפלגות הגדולות מתייחסות אל עדות המזרח בהתנשאות ובפטרונות, ותבעו שוויון הזדמנויות לבני עדות המזרח.

בבחירות ב-1981 קיבלה המפלגה שלושה מנדטים ולאחר הבחירות קיבל אבוחצירא את תיק הקליטה ואת תיק העבודה והרווחה. הקמת ש"ס ב-1984 הקטינה את המפלגה למנדט אחד בלבד, וב-1988 התאחדה לתוך הליכוד. מזכ"ל המפלגה בשלב מסוים היה השר לשעבר בנימין בן אליעזר - שעבר ל"יחד" ומשם למפלגת העבודה, בה כיהן במשך 30 שנה כחבר כנסת ואף עמד בראשה.