על מה הבחירות האלה לכל הרוחות?

אולי לראשונה אין לנו בחירות על מנהיגות. נתניהו מתמודד מול עצמו ובמחנה הנגדי כולם נגד כולם. אם בעבר ידענו מערכות בחירות דרמטיות, הפעם אנחנו מתקשים להגיד מי באמת מייצג מה ואת מי. השר לשעבר דני נווה מסביר למה הקרב בחודשיים הקרובים יהיה כמו משחק בפלייסטיישן, וחושש שהסיעה הגדולה ביותר תהיה מפלגת האדישים

מתמודד בעיקר מול עצמו. נתניהו (AP)

מנהלי הקמפיין ימכרו לנו שהן חשובות, גורליות, מכריעות, כל שמות התואר המפוצצים. אבל על מה באמת נערכות הבחירות הקרובות?

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

ידענו בעבר מערכות בחירות דרמטיות: בגין מול פרס, נתניהו מול פרס, שרון מול ברק. כל אלו היו בחירות על מנהיגות, על השאלה מי יהיה ראש הממשלה שלנו. הפעם ממש לא.

אולי לראשונה, אין לנו בישראל בחירות על מנהיגות. נתניהו מתמודד מול עצמו. במחנה שממול מתמודדים כולם נגד כולם, כביכול נגד נתניהו, אבל למעשה על השאלה מי יצטרף לממשלתו ומי יוביל את האופוזיציה.

רוב מערכות הבחירות נערכו כקרב אישי בין מנהיגים או על דרכה של המדינה. בחירות עם חשמל פוליטי באוויר וקונפליקט סוער ורב מתח. כאלה היו הבחירות אחרי "המחדל" של מלחמת יום הכיפורים ב-73, המהפך של בגין ב- 77, והקרב הצמוד שהסתיים שהסתים בניצחון של 48-47 לליכוד על המערך, ב-81 .זו הייתה מערכה יצרית, רוויית עימות שבטי-עדתי, אמוציונלי, בין שני מחנות, בין ״ישראל הראשונה״ לבין ״ישראל השנייה״.

כמו משחק בפלייסטיישן

היום מנגד, האם ניתן לומר מי באמת מייצג יותר את מעמד הביניים ואת השכבות החלשות? מחאת קיץ 2011 התנדפה ופרט למינופה לקריירה פרלמנטרית של חלק ממנהיגיה, היא ודאי לא עומדת במרכז הבחירות שלנו.

הייתה לנו מערכת בחירות דרמטית שבלבה ״מושחתים נמאסתם״, שהביאה את רבין לשלטון בניצחון על שמיר ב-92, וזאת שהתקיימה אחרי הרצח, שהחזירה את הימין והליכוד בראשות נתניהו לממשלה ב-96. זו הייתה מערכה מתוחה וסוערת, שבמרכזה עמד לא רק קרב מנהיגותי ביבי-פרס אלא גם דרך מדינית, אוסלו ופיגועי טרור קשים.

אנחנו צפויים במהלך החודשיים הקרובים לניסיונות, שנועדו לכישלון, לקבוע אג׳נדה לבחירות הקרובות. זה יהיה הקרב הפוליטי של הבחירות, אבל זה יהיה קרב מלאכותי של הפוליטיקאים ומנהלי הקמפיין שלהם. זה יהיה כמו משחק וירטואלי בפלייסטיישן - קבוצות אנשי הפרסום והתעמולה נגד עצמם.

מצביעים למפלגת האדישים

"השלולית הפוליטית" תרגש בעוד שהציבור, אולי יותר מאי פעם, יישאר אדיש וחסר עניין. אחוז ההצבעה בבחירות הקרובות עלול להגיע לשפל חסר תקדים, זה לכשעצמו רע ומדאיג. הישראלים יצביעו ברובם ברגליים, הסיעה הגדולה ביותר עלולה להיות לא הליכוד ולא העבודה, אלא מפלגת האדישים.

מה כל זה אומר? מצד אחד זה סימן חיובי, ישראל אולי פחות מפולגת מהעבר. המתח העדתי פחת וכך התמתן גם הפער התהומי בין ימין ושמאל. ישראל של היום היא יותר מדינה עם "גוונים של סגול" ופחות מחולקת ל"מחנה האדום מול זה הכחול".

גם "האביב הערבי״ והקיפאון במסלול המדיני הביאו לכך שהמחלוקת המדינית בין ימין ושמאל נדחקה לשוליים. גם הניסיון של שלי יחימוביץ' להחזיר את העניין החברתי להובלת מפלגת העבודה אולי יוסיף לה מנדטים, אבל לא יחולל מאבק פוליטי חריף.
מן הצד האחר, זה ביטוי שלילי. היעדר מנהיגות במחנה השמאל, המתמודדת מול נתניהו, מעידה יותר מכל דבר אחר על משבר חוסר המנהיגות שמדינתנו סובלת ממנו.

אנחנו נראה הרבה פרצופים חדשים בכנסת הבאה ואפילו מפלגת מרכז תורנית, אבל הזירה השלטונית שלנו לא תשתנה, ותיוותר ללא כל חותם ממשי של הכרעת הבוחר.

דני נוה, לשעבר שר הבריאות וכיום מנהל קרן ההשקעות Agate.