העימות השלישי: ניים דרופינג רפובליקני במירעו

רומני בחר להיות 'נשיאותי' אבל אובמה לא ויתר; מדיניות החוץ, גודלו של הצבא, ואפילו יד-ושם עלו על שולחן העימות - שבו, על פי סקרים ראשונים, שמר אובמה על יתרון קל. אסף יחזקאלי בטור מיוחד

העימות הבא יהיה בקלפי. אובמה ורומני בעימ (רויטרס)

"שנות השמונים התקשרו, מר רומני, והן מבקשות את מדיניות-החוץ שלהן בחזרה". בפאנץ' שהוכן מראש ונשלף ברגע המתאים, צלף הנשיא אובמה במיט רומני. רוסיה, מר רומני, היא לא באמת היריב הגיאו-פוליטי הכי גדול שלנו. רומני ניסה להכחיש, אבל רשת CNN מיהרה לשלוף מהארכיון את הקטע הרלוונטי שבו רומני משתלח בפוטין ולהעמיד דברים על דיוקם. זה הציטוט החביב שאני אקח איתי מהעימות, שבו רומני ניסה להיות נשיאותי יותר, תוקפן פחות, ראוי לתואר של ה-Commander-In-Chief, המפקד העליון של הכוחות המזוינים. כ-60% הסכימו שהוא ראוי לתואר שכזה, בסקר-בזק שנערך בתום העימות, אבל בשאלה "מי ניצח" - אותו הסקר העמיד את התוצאה הכללית על 48-40 לטובת אובמה. דומה לעימות השני, ומעודד מבחינת הנשיא המכהן.

כעת, לנושאי הליבה. רומני הרגיש צורך להזכיר הרבה מדינות על ההתחלה. לדבר על השינויים שהתרחשו במאלי שבאפריקה, זה טוב לחידון טריוויה, אבל עם ניים-דרופינג לא מנהלים את העולם; סוריה, מר רומני, אינה באמת המוצא של אירן אל הים כפי שטענת, ואם אתה רוצה פחות חיילים על הקרקע באפגניסטן, רצוי להימנע מלטעון שתגבור הכוחות באפגניסטן עובד - כשאתה אומר את זה אתה נשמע יותר תומך של אובמה ממתנגד שלו.

תותחים או חמאה

רומני יצא למתקפה בשתי חזיתות צבאיות עיקריות: אירן, והקיצוצים הדרמטיים בצבא האמריקני.

טענה: "אמריקה אינה מכתיבה לעולם, היא משחררת אותו". ג'ורג' בוש דיבר לרגע מגרונו של רומני, וקווי התמיכה בתחתית המסך צונחים - אפילו הקולות הצפים במדינת פלורידה, ששימשו קבוצת מיקוד בשידור חי, אינם מאמינים לו. רפובליקנים אוהבים לסדר את העולם, ואם אתה קובע שסין היא 'מניפולטורית של מטבע חוץ', אתה מכתיב מדיניות.

טענה: "אתה מקצץ טריליון דולר בתקציב הצבא, ויהיו לנו פחות ספינות מלחמה ממה שהיה לנו מזה עשרות שנים". אובמה השיב בציניות: "אנחנו נלחמים גם עם פחות פרשים ופחות כידונים...ויש היום משהו שנקרא נושאות מטוסים, שמטוסים נוחתים עליהן. יש לנו כאלה אוניות שיורדות מתחת למים, צוללות גרעיניות. אנחנו לא משחקים כאן 'צוללות' וסופרים אוניות". חזק. לא לגמרי מדויק - שכן הצבא זנח את הכידונים באימונים אך המארינס עדיין משתמשים בהם מפעם לפעם, אבל הבנתם את המסר. איכות יותר מכמות.

טענה: "אתה יצאת לטיול של התנצלות ברחבי העולם המוסלמי וכולם ראו שדילגת על ישראל". אובמה בא מוכן, והזכיר שהרבה לפני הנאום ההיסטורי לעולם הערבי, ביקר כמועמד לנשיאות בישראל. "לא באתי עם תורמים ולא גייססתי כספים, הלכתי ליד ושם כדי ללמוד על הרוע... ביקרתי בשדירות וראיתי את נזקי הטילים... ומשום כך מימנתי את כיפת ברזל שמגינה מטילים כאלה". הנה כי כן, אובמה בא מוכן.

קו אדום דק

המונח 'קו אדום' הוזכר פעם אחת, ודווקא בהקשר של יחסי ישראל-מצרים. אובמה הצהיר כי על המצרים לכבד את הסכם השלום, שאם לא כן הדבר יערער גם את בטחונה של ישרלא וגם את בטחונה של ארצות הברית. מאכזב היה לראות שאובמה לא מתחרט על שזנח את חוסני מובארק לאנחות.

בעניין האירני, אובמה מכחיש את הדיווחים על הבנות לקראת שיחות ישירות עם אירן אחרי הבחירות; הוא טוען שלא ירשה לאירן למשוך לנצח שיחות עקרות עם המערב, ומתחייב שכל עוד הוא נשיא - אירן לא תשיג נשק גרעיני. לדבריו, וכאן ננסה לתרגם בדיוק, "יש לנו הערכה מתי הם ישיגו 'פריצה טכנולוגית' [breakout capability], שפירושה שלא נוכל להתערב בזמן כדי לעצור את תכנית הגרעין, והשעון הזה מתקתק".

לשאלת המנחה אם יצהירו השניים כי התקפה על ישראל כמוה כהתקפה על ארצות הברית - מונח מהעולם של נאט"ו ושפירושו ברית-הגנה מלאה - אובמה חזר על המונח המעורפל והותיק "נעמוד תמיד לצידה של ישראל, בת בריתנו החזקה ביותר"; רומני הלך צעד אחד ספציפי יותר ואמר ש"אם ישראל תותקף, אנחנו מגבים אותה [we have their back...also militarily] גם מהבחינה הצבאית".

אל תגידו ביבי

ישראל הוזכרה יותר מעשרים פעמים, אבל השם המפורש נתניהו, שכיכב בעימות הראשון, נפקד. לפני שבועיים שלחתי הצעה לשאלה לשני מנחי העימות האחרונים, קנדי קרולי ובוב שיפר. זה היה במסלול ישיר, ובניסיון נאיבי משהו לעקוף את תיבת השאלות של ועדת העימות; הנחתי שאני אחד מכמה מאות מציעים. בתמצית, ביקשתי לדעת: "כיצד תגיב, אדוני, אם ראש ממשלת ישראל מתקשר ומודיע שחיל האוויר שלו בדרכו כעת לתקיפה באירן". תודה לך, מר שיפר, שהעלית את השאלה לדיון, וחבל שלא קיבלתי תשובה מהנשיא אובמה לשאלה הבכלל לא היפותטית הזאת. מיט רומני, לעומתו, בחר להתחמק וטען שמערכת היחסים שלו עם ראש ממשלת ישראל היא כזאת שלא יהיה מצב להפתעה שלנו מולו או של האמריקנים מולנו. אתה אופטימי, מר רומני.

"אני אוהב מורים, אני אוהב מורים"

בין אם נכון הדבר ובין אם לא, רומני נתפס כמי שמבקש לקצץ בתקציבי החינוך כחלק מקונספט ה"ממשל רזה ויעיל". כנראה שקבוצות המיקוד מראות כי הדבר בעוכריו, שכן בסוף העימות נזכר להצהיר בחירוף נפש על אהבתו להוראה ולמורים. מורה בקהל צוטטה מיד אחר כך כמי שחשה מחוזרת באופן מביך. ואם להרחיב מאוכלוסייית המורים לאוכלוסיית הנשים בכלל - הן עם אובמה בכל הסקרים, אין בכלל שאלה. ימים יגידו אם האיום הרפובליקני לקצץ ב"רחוב סומסום" של אמריקה פגע באוכלוסיית מפתח שהיתה יכולה להעניק דווקא לרומני את הניצחון.

הקרב על המתנדנדות

רומני רוצה לזכות במדינות המתנדנדות וירג'יניה, פלורידה, ניו המפשייר וצפון קרוליינה. בוירג'יניה במיוחד, בסיסי הצי הענקיים והתעשיות הצבאיות רוצים להמשיך לעבוד וחוששים מפיטורים. אם יתברר בסקרים כי הנושא הצבאי-כלכלי הזה יטה אותם לכיוון רומני, אזי עולה שוב, וביתר שאת חשיבותה של אוהיו על 18 אלקטוריה; היא, ואיתה הנדוניה הקבועה המכונה "ויסקונסין", יהיו אלה שיכריעו... או לפחות אלה שבלעדיהן אף רפובליקני לא ייכנס בשערי הבית הלבן.

הם דיברו גם על סין, ועל תעשיית הרכב שרומני ביקש-או-לא-ביקש להניח לה לפשוט את הרגל, כל אלה מאחורינו. מרבית צופי העימותים הם רפובליקנים - כך מתברר מהסקרים, ואם הם סבורים ביחס של 48-40 כי אובמה היה טוב יותר בעימות, יש לשער כי הפער בציבור הכללי גדול מעט יותר, וישתקף (אולי) בסקרים הארציים הגדולים שייערכו היום ומחר.

ברכה אחת, לסיום, לעיר הרצליה! שהוזכרה בעימות - רומני סיפר על תכנית שבע הנקודות שלו לטיפול באיום האירני, אותה שטח בפני כנס הרצליה לפני חמש שנים. סנקציות משתקות, כמובן, כצעד ראשון; העמדת אחמדינג'אד לדין על רצח עם, כצעד שני. לאחר מכן הפליג הלאה וחמשת הצעדים הבאים בתכנית נותרו תעלומה בעיני; וחבל שאין עימות נוסף כדי לעמוד על טיבם.