צפו במפגש עם "ילדי האבנים" מסילוואן

קבוצות הילדים הפלסטינים - אלה שמורידים את חולצות הטריקו שלהם, מכסים איתן את ראשם, הופכים לִרְעולי פנים, ומיידים אבנים בסמטאות סילוואן - הפכו בשבוע האחרון לסמל. השבוע ליווינו אותם, במדרון שיורד מהר הזיתים, כדי לנסות ולהבין את סיפורם

השבוע יצאנו להכיר את הפעילים המרכזיים של אינתיפאדת סילוואן. באינתיפאדה הראשונה והשנייה היו אלה בעיקר בני העשרה והעשרים שעמדו בחזית המאבק, אבל כאן בסילוואן עוד לא מלאו להם 12, חלקם עוד בני שבע, אבל הם החיילים המרכזיים של המאבק.

"בגלל שהם רוצים לקחת לנו את הבתים, אז אנחנו מיידים אבנים", מסביר אחד הילדים. "אין לנו מגרשים לשחק בהם והם רוצים לקחת לנו את הקצת שיש. הם לוקחים לנו הכל ולא משאירים לנו כלום", הם מוסיפים.

"אם אעמוד פה - יגרשו אותי"

שכונת סילוואן שבה ועלתה לכותרות לפני שבוע כאשר דוד בארי, יושב ראש עמותת אלע"ד, נתקל במיידי אבנים רעולי פנים. בשבוע החולף התגברו המהומות באזור - חברי כנסת שהגיעו נרגמו באבנים, גם המתנחלים ואפילו צוות של חדשות 2.

"השער הזה הוא שער ביטחון", מצביע אחמד כרים, תושב המקום, לעבר מקום שאסור לו להיכנס אליו. "אסור לי לראות או לדעת מה יש בפנים. אסור לי להתקרב אפילו", הוא מוחה. "אם אני אעמוד פה אפילו לשתי דקות, יבוא אלי המאבטח ויגרש אותי", הוא מגלה.

מאחורי החומה הזאת מתגוררת משפחה יהודית בבית שרכשה עמותת אלע"ד. אחמד כרים מכנה אותם מתנחלים ואילו דוד בארי היה קורא לזה ציונות. אחמד מתרחק, וכפי שהעריך, מאבטח אכן יוצא החוצה.

הבתים האלה, כ-18 במספרם, הם למעשה הגרעין של הסיפור בסילוואן. את כולם רכשה או השיגה עמותת אלעד באמצעות חוק נכסי נפקדים. את כולם מאבטחים שומרים חמושים שמקצה משרד השיכון, והם מתוגברים בכלי רכב ממוגנים ובסיורים של מג"ב.

ההצלחה הגדולה של אלע"ד - עיר דוד

דוד בארי עצמו ממעט להתראיין. לעמותה יש דובר והם מזמינים אותנו לבקר בעוד מפעל גדול שמפעילה אלע"ד בסילוואן - עיר דוד, אתר תיירות ארכיאולוגי. לעיר דוד מגיעים בשנים האחרונות כ-450,000 מבקרים מדי שנה. זהו אחד האתרים המבוקשים ביותר בישראל".

אתר התיירות הזה, למעשה, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכוח של עמותת אלע"ד, עמותה שהצליחה איפה שמדינת ישראל לרוב נכשלה - להביא תיירים. בשונה מאתרי תיירות אחרים שמנהלת רשות שמורות הטבע, פה לא חסרים כספים.

עמותת אלע"ד מקבלת תרומות של עשרות מיליוני שקלים בשנה - חצי מהן הולכות למפעל התיירות והחצי השני מיועד למפעל ההתנחלויות בלב סילוואן.

לבסוף, כשמסתכלים על התמונה המלאה במקום, לכל אחד מהצדדים הנרטיב שלו. המתנחלים באו הנה לחיות בשכנות טובה, אך מלכתחילה השכנות הזאת לוותה בגדרות, בשערים ובמאבטחים חמושים. זהו מתכון בעייתי מאוד לדו-קיום, אבל אולי, ביום מן הימים, משהו פה יצליח.