"אי אפשר לדעת מתי המוות יכה"

סא"ל מירב שטרן ממלאת היום את אחד התפקידים המורכבים ביותר בצה"ל : בגיל 41 היא משמשת ראש ענף נפגעים במקצח"ר ומספרת על ההכשרה במה שהיא מכנה "בית הספר לשכול", על התמודדות עם משפחות שאיבדו את יקיריהן, ועל ההשפעה של התפקיד על חייה כאם וכאישה. "זה תפקיד שהולך איתך הביתה, אבל הוא מספק ומניב פירות"

קבר של חייל צה"ל, ארכיון (חדשות 2)

אין כמעט משפחה ישראלית ללא אהוב, קרוב או מכר שנפל במערכות ישראל. עבור רבים מהם יום הזיכרון שמצוין מדי שנה יממה לפני יום העצמאות, הוא יום שגרתי לכל דבר. זאת משום שהם נושאים עמם את מטען השכול לכל אורך השנה. שגרת יומם של אותם אנשים, קשורה באופן ישיר לתפקידה של סגן אלוף מירב שטרן, שמשמשת ראש ענף נפגעים של מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (מקחצ"ר).

בגיל 41, כשהיא אם לשני תאומים בני חמש שנים וחצי, היא מבצעת את אחד התפקידים התובעניים ביותר בצה"ל. מזה שלוש שנים היא בתפקידה הנוכחי וקרוב לעשור בתפקידים שונים במערך, שבהם ליוותה את המשפחות השכולות ברגעיהם הקשים ביותר.

"חשוב להבין שיש כמה מדרגות לקצינות הנפגעים עד שהן מגיעות לתפקיד הזה", מסבירה שטרן. "החיילות הללו נבחרות בקפידה וממוינות טרם גיוסן. מדובר בתפקיד מורכב מאוד, ולכן רוב הבנות שנבצעות אותו הן בוגרות בהרבה מבנות גילן".

למרות הניסיון הרב שהמש"קיות צוברות במהלך תפקידן, שטרן מדגישה שהטיפול בחללים מתחיל רק ברמת הקצינות. "את המש"קיות המצטיינות אנחנו שולחים לבה"ד 1 שלאחריו הן עוברות הכשרה נוספת של עשרה שבועות, בהם הן לומדות להתמודד עם המשפחות שמתמודדות עם השכול מדי יום", מסבירה שטרן. "באופן טבעי הקצינות החדשות לא מטפלות במשפחות להן השכול עוד טרי אלא מקבלות את המשפחות הותיקות של החיל. המקרים הקשים והטריים יותר מקבלים טיפול רגיש מאוד של קצינות שעמדות בראש מדור ומאחוריהן כבר ניסיון של כמה שנים".

כדי לתת תמיכה צריך לקבל תמיכה

מלבד ההכשרה שהן עוברות ב"בית הספר לשכול", קצינות השכול משתתפות בקבוצות תמיכה, בהן הן נפגשות עם מנחה שמעבירה סדנה כל שבועיים. "בתור ראש ענף אני חייבת לשמור על הסגל שלי ולוודא שהן עובדות תוך כדי שמירה על גבולות מקצועיים", מספרת שטרן. "כשניתנת מעטפת נכונה אז הן פחות חשופות ושומרות על עצמן כדי שלא לשקוע עמוק מדי בתוך השכול".

כמי שפגשה לא מעט משפחות במהלך שירותה, שטרן מעידה שאין אפשרות להתכונן מראש להתמודדות מול המשפחות. "זה שונה ממשפחה למשפחה, יש קשת ומגוון אין סופי של צורות התמודדות עם השכול. יש כאלו שרוצים יותר מידע ויותר התערבות ויש כאלה שפחות. חייבים לזכור שבכל אופן נוצר משבר, ולעתים צריך לעבוד קשה כדי להחזיר את האמון בצבא ובמפקדים".

"אנחנו בונים מערכת יחסים של המשכיות וליווי", מעידה שטרן. "לכל משפחה אנחנו תופרים חליפה שמתאימה לה, והיא זו שתקבע את רמת המעורבות. אך חשוב לזכור שגם אנחנו צד בעניין, גם לצבא חשוב לשמור על הקשר".

אחרי ההודעה לבני המשפחה על האובדן, הענף פועל כדי לשמור על קשר רציף עם המשפחות. בין אם מדובר בטקסי זיכרון ובין אם בקשר יום-יומי. "אנחנו אחראים על ריכוז המידע והעברתו. משפחות רבות מעוניינות מאוד לדעת פרטים על נסיבות הנפילה, ורוצות להבין מה קרה לבן שלהם", מסבירה שטרן. "הענף מחזיק בתיק ארכיון של כל נופל כי לפעמים עולה הצורך לאחר כמה שנים מצד בני משפחה שמתמודדים עם האובדן באיחור".

טיפול ב-6 משפחות שכול בו זמנית

"מגמה שהחלה בעשור האחרון היא העברה של סיכומי תחקירים מבצעיים למשפחות", מספרת שטרן. "בעבר היה דיון חשוב מאוד האם זה נכון או לא, ולבסוף הגיעו למסקנה שיש למסור לכל משפחה את סיכום תחקיר האירוע בו נפל בנם. למדנו שכשלא משאירים עדויות כתובות, דברים מתעוותים עם הזמן והנרטיב משתנה, ועל כן היום כל משפחת נופל מקבל מידע כתוב".

התקופה הקשה ביותר במהלך שירותה הייתה לפני כשבע שנים, אז שימשה ראש מדור נפגעים בחיל התקשוב. "זו הייתה תקופת הפיגועים הקשים בעורף, ואחד מהם התרחש סמוך לבסיס צריפין בספטמבר 2003", נזכרת שטרן. "חיל התקשוב איבד שם שישה מטובי לוחמיו ששירתו בבה"ד 7 באותה העת, ונאלצתי לטפל בו זמנית בשש משפחות שכול חדשות. זה היה אירוע מאוד מורכב שגם היום, אחרי שעברתי כמה מלחמות, הוא עדיין צרוב בראשי".

אחרי עשור בצה"ל, שטרן מספרת שהיא מתקשה להפריד בין תפקידה לבין חייה האישיים. "זה תפקיד שהולך איתך הביתה, אי אפשר לסגור את הדלת. זה נכנס לחלומות, למחשבות ולכל תחום בחיים, גם הילדים שלי מרגישים את זה", מעידה שטרן. "מצד שני זה נותן פרופורציות לעולם. דווקא מתוך המקום הזה שהמוות תמיד נוכח באזור, אתה לא מקבל את החיים כמובנים מאליהם, זה עוזר להגיד תודה על מה שיש".

"ביום שארגיש שאינני יכולה יותר אעזוב במקום, אבל אני ממשיכה מתוך אמונה גדולה בחשיבות העבודה ובפירות שהיא מניבה", מסכמת שטרן את התפקיד הקשה שהיא ממלאת. "אבל מי שחושבת להיכנס לתפקיד הזה צריכה לדעת שאין כאן שעות מוגדרות. זה יכול לבוא בכל שעה, בכל יום, בכל מקום, אפילו בחופשה - 365 ימים בשנה. אין לדעת מתי השכול יכה".

לעדכונים שוטפים מסביב לשעון: ערוץ החדשות 

רוצים לקבל עוד עדכונים חמים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק