עשור אחרי - הלומי הקרב ממלחמת לבנון ה-2 מדברים: "הריחות והמראות לא עוזבים"

עשור למלחמת לבנון השנייה: מאות מהלוחמים שלקחו חלק במערכה לקו בהלם קרב. המשבר הכה תוך כדי או אחרי המלחמה – שחיה בראשם גם היום. "הכול התפרק לי, באחת הפעמים דרכתי את הנשק, העברתי לבודדת וכיוונתי לראש". הלוחמים שהקרב עבורם לא הסתיים – מדברים

"כשזה תוקף זה תוקף... אתה רואה כמו בסרט שקוף, אתה רואה את התמונה עם דם ועם קולות ועם צלילים ועם ריחות והעיניים שלך נהיות אדומות. ואתה רואה את זה גם שהעיניים שלך פקוחות וגם שהן סגורות, גם כשאתה הולך ברחוב ואתה מתחיל לדמוע וזה לא עוזב אותך" - כך מתאר דוד ליפקין, שלחם בגדוד 13 של גולני במלחמת לבנון השנייה, את המציאות היומיומית שלו שנמשכת כבר עשור.

לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק

שוב ושוב חוזר הסיפור, אותו סיפור, רק השם משתנה. הטראומה שנצרבת בנפש, מודחקת. ממתינה רק להזדמנות לפרוץ החוצה. לריאיון היו אמורים להגיע שלושה. דוד ליפקין הגיע עם אמו, שי אלטבשי בגפו, אבל כשהלוחם השלישי נכנס לגינת המשחקים בלב תל אביב, הוא נסוג לאחור. עצים, גן סגור - מתברר שזה דומה למקום ממנו הוא מנסה לברוח כבר עשור ולא מצליח.

"התיישבת על מדרכה ולידי ישב הרופא של הגדוד, קראו לו איגור רוטשטיין. דיברתי איתו קצת והוא אמר לי שאמא שלו לא יודעת שהוא נמצא שם במלחמה ויש לו בן קטן בן 9", מספר דוד על המפגש עם רוטשטיין, שהיה חייל המילואים הראשון שנהרג במלחמה. "אני יורד לקומה למטה, רואה שלוש גופות - איגור רוטשטיין, סמ"ר דניאל שירן, ועומרי אלמקייס. פינינו את הגופות שלהם ואז היו לי מחשבות אובדניות".

ארכיון (רויטרס)

התקרית הקשה הזאת הייתה רגע מכונן עבור ליפקין, שלא משתחרר המראות הקשים. ארבעה חודשים לאחר הקרב במרכבה, דוד - לוחם בגדוד 13 של גולני - התמוטט. "קמתי לפני כוננתו עם שחר וירדתי לצוללת בהר דב, דרכתי את הנשק, העברתי לבודדת, ישבתי ככה עם הנשק בין הרגליים כשהקנה לפנים. כל החיים שלי עברו לי בין העיניים, העולם הזה, העולם הבא. ולא יודע כמה זמן ישבתי שם, חמש דקות, עשר דקות, שעה, שעתיים, החלטתי שזו לא הדרך. התקשרתי לאמא שלי, אמא שלי התקשרה למג"ד, משם הורידו אותי לצפת למיון".

"שמו אותי במחלקה א' שזאת המחלקה הכי קשה, שיש שם זריקות וחשמולים, ודברים כאלה. ומהשנייה שאתה בהר דב אתה מגלה שאתה בבית משוגעים ואתה לא קולט איפה נפלת. הייתי מאושפז כמעט שנה בשירות שלי".

"לאט לאט הכל התפרק"

גם שי אלטבשי, לוחם בגדוד אלכסנדרוני, התמוטט במהלך הלחימה. "מה שלא רצית שיקרה קרה, ויורים אר-פי-ג'י לבית ואז כמובן מתחיל כאוס ובלאגן וטיפול בפצועים. פתאום אתה שומע בתוך הבית חולים שדה 'רימונים, רימונים', ואתה קולט חתיכות שחורות עפות ופשוט קופצות על הרצפה בין כל הפצועים, והדבר הראשון שאתה עושה זה לשכב על הפצוע שנמצא לידך. ומאז נשברתי לגמרי. אני מבחינתי סיימתי, אני הולך הביתה, אין לי תפקיד פה".

(חדשות 2)

ההתקף שחטף על אדמת לבנון הבהב כנורת אזהרה שכובתה. הוא לא זכה לקבל טיפול בזמן. שי החל לבנות חיים - הוא הקים שני עסקים מצליחים, התחתן והביא לעולם שתי בנות. "לאט לאט הכל התפרק. איבדתי עסק אחרי עסק. כשאתה לא מצליח לישון בלילה, או לא מצליח לקום בבוקר, אחרי שהתרסקת לכמה שעות שינה, אז אתה לא בדיוק מצליח להחזיק עבודה כמו שצריך. אז מלהיות עצמאי ופרודוקטיבי הפכתי להיות סוג של נטל. עברתי לגור בשכירות, להתגרש ולהיעזר בחברים קרובים בשביל לגמור את החודש. מה שבניתי ועשיתי התפורר לגמרי".

"אני לא יכול לשכוח את המראות ואת הריחות"

עשור אחרי לבנון - ליפקין גר עם אמו ונע במעגלים בין הסלון לבין החדר שלו. לבנון נמצאת בכל מקום. נדמה שרק יצא לחמשוש או מקסימום לרגילה, ואוטוטו יחזור ללחימה. "לא התקדמתי בחיים של כול כך. אני עובד יומיים פה, שבועיים פה, חודשיים פה, הבוס זורק לי משהו, אני נשבר וחצי שנה אני בבית אוכל את עצמי עם דיכאונות, סרטים, מוות ואני רואה את האירוע ואני מריח את הריחות של הגופות של כל מי שהיה באירוע. אני לא יכול לשכוח את המראות ואת הריחות- זה דבר שלא עוזב אותך. בלילה אני נותן אגרופים לקירות ואני רועד במיטה ואני מכה את עצמי בקרש כדי להתעורר".

(חדשות 2)

"מקווה שאני אצליח, כרגע אני לא מאמין. להקים משפחה בעזרת השם, אני מאמין שלבנון תניח לי בתקופות מסוימות, שתהיה לי סיבה לקום בבוקר, לראות את הילדים שלי, לחייך. אבל כרגע קשה לי מאוד למצוא את הסיבות לקום בבוקר. מאוד קשה לי." לא יכול להמשיך יותר ולהיות נטל על אימא שלי, האחים והחברים. לא יכול. אני לא תורם, אני לא עושה כלום. אני מנסה לא מצליח. נופל, קם, נופל וקם".

הם לא מבקשים דבר מלבד שיקום. עזרה של המדינה ששלחה אותם למלחמה להחזיר אותם משדה הקרב. מוסד שיקומי המיועד ללוחמים למשל או איתור וסיוע בזמן אמת. ובמלחמה בחזית אחרת מול הזמן שקפא ואבד הם מקווים להפשיר אותו ופשוט להשאיר את לבנון מאחור.