הצוות ששרד את הקרב הקשה בעזה משחזר: "החברים נהרגו לנו מול העיניים"

לוחמי צוות "חמני" ביחידת אגוז מדברים לראשונה על הקרב המר בשכונת סג'עייה שבו נהרגו שניים מחבריהם ונפגעו עוד רבים ובהם מפקד היחידה. תחת אש מחבלים הם נאבקו בקור רוח להציל את חיי הנפגעים ורק כשפונו הבינו שגם הם פצועים. צפו במפגש המרגש שבו שחזרו את החוויה הקשה

בחזרה לרגעי התופת בעזה: בעוד כמה חודשים חלקם כבר יבלה בחופי תאילנד, אחרי 3 שנים של שירות אינטנסיבי ביחידת אגוז של חטיבת גולני. אלא ש-48 השעות ההן, של הקרב הקשה שעברו בשכונת סג'עייה בעזה, יישארו כצלקת לנצח. בקרב ההוא איבדו לוחמי היחידה שניים מחבריהם - והם עצמם נותרו פצועים ברובם. זהו סיפורם של מספר לוחמים אמיצים שהחליטו לעשות הכל כדי להמשיך, למרות שכבר נפצעו, ושראו את חבריהם מתים מול עיניהם.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

המשימה שהוטלה עליהם באותו לילה בעזה הייתה חשובה מכל, ולמרות החשש הגדול - הם הבינו שהם חייבים לעשות את זה, ולקחת את הסיכונים. נפגשנו איתם שלושה חודשים אחרי הכניסה לעזה - בהרכב חסר: שניים מהלוחמים שאותם כל כך אהבו והעריכו, יובל דגן וטל יפרח, נהרגו להם מול העיניים.

זה התחיל בלילה שבין 19 ל-20 ביולי, לב שכונת סג'עייה בעזה, התזוזה החלה. לזמן מה, הכל התנהל כשורה. הצוות קיבל מידע מודיעיני על מחבל שנמצא בתוך בית, והגיע בעקבותיו למבנה בן 3 קומות. חברי הצוות כיתרו את הבית ומצאו בו מודיעין ואמצעי לחימה. היתקלות עם מחבלים לא הייתה, והאירוע הוגדר כהצלחה.

בשביל כל אנשי הצוות הזה זו הייתה הפעם הראשונה בתוך עזה. אימונים היו, דיבורים גם, אבל סוף סוף קרה הדבר האמיתי והם נכנסו לשטח לוחמה באמת. חששות היו גם היו. "אני חשבתי שאין סיכוי שמישהו מהצוות ייהרג, כל הזמן השוויתי את המבצע הזה לעופרת יצוקה, שהיה רק הרוג אחד ביחידה", מספר ר', אחד הלוחמים. א' מוסיף כי מבחינת ההרגשה אי אפשר לצפות איך אתה תרגיש. "פחד מוות", הוא זורק לחלל החדר.

לוחמים בפעילות בעזה (דובר צה"ל)


לג', דווקא עברה המחשבה בראש שייתכן ואחד מחבריו ייהרג או אפילו הוא עצמו, פשוט כי זה נושא שעולה בשיחות הצוות ביחידה. "פתאום שזה עזה, הדבר האמיתי, זה יכול לקרות אבל שמתי את זה בראש בצד, השתדלתי". מ' חשב שהוא יהיה הראשון: "הייתי בטוח שאיהרג כי אני תמיד הולך בראש, קלע חוד", הוא מספר. לדבריו, הוא חשב שזה עניין של זמן עד שייתקל במחבל, אבל ניסה לשדר ביטחון. את התחושות האלה הם כמובן לא משתפים באותו זמן עם בני המשפחה שלהם, שלפני הכניסה לרצועה הרגיעו אותם שהכל יהיה בסדר, ואמרו להם שהם אוהבים אותם וייראו אותם בקרוב.

"תתעוררו מהר, יש משימה גדולה"

ואז מגיע האירוע אותו לא ישכחו לעולם. בליל 21 ביולי העירו אותם בשלוש וחצי לפנות בוקר. הפקודה הייתה לפשוט על בית שהיה יעד מודיעיני בדחיפות האפשרית, בעקבות מידע שהגיע. "היה לחץ לצאת, זה היה חשוב מאוד למודיעין, קריטי". מפקד הצוות חמני קיבל את ההוראה ממפקד הפלוגה, דן עם סגן מפקד היחידה על הפעולה ואז הודיע ללוחמים. לפעולה הם יצאו גם עם מפקד יחידת אגוז, שנפצע באותו אירוע. כבר אז הם הבינו שמדובר באירוע גדול.

בינם לבין עצמם הם הבינו את הסכנה הגדולה. הם הסתכלו קדימה, ראו את אינספור נפילות הרקטות ושמעו צרורות יריות, והפעולה חייבה הליכה בשטח מאוד חשוף. "הייתי בביטחון מלא שהכל יהיה בסדר ולנו זה לא יקרה", העיד מפקד הצוות. ר', אחד הלוחמים, חשב שזו טעות לצאת למשימה תחילה: "חמני מעיר אותנו, מרכז את כל הצוות ומסביר לנו, מראה לנו על מפה לאן צריך להגיע ומה עלינו לארגן. וזהו, אומר לנו שזה קורה עוד שעה. אני חושב אז שזה מסוכן מדי, חששנו אבל שמחנו שאנחנו קיבלנו את זה". אין אחד שלא חשש, העידו. "אתה שומע את הנפילות, הרגשנו את הרעידות. התלבטתי אם להגיד לעצמי כמה זה שווה את זה, כי הרגשתי מאוד רע".

ב-04:00 לפנות בוקר ניתן האות. מתחילים תנועה לעבר הבית - 300 מטר הליכה בשטח בנוי, מסלול ארוך יחסית לרמת הסיכון. הם הולכים בשקט, בתנועה נסתרת וחלקה ומגיעים ליעד - בית פרטי בן שלוש קומות, סוג של וילה עם חצר גדולה. זה אמנם נראה כמו עוד סתם בית, אך לפי המידע המודיעיני, בתוכו היו מפות ומידע קריטי על המנהרות.

שכונת סג'עייה בעזה


"ר' ואני חצינו לתוך השטח של הבית. לא ידענו אם יש שם מישהו או לא אבל תמיד לוקחים את האופציה הזאת, אתה תמיד דרוך. אז שמענו שמשהו ענק קורה מאחורינו", שיחזר מפקד הצוות. "שמענו פיצוץ, מלמולים של אנשים וזה חריג - כי אף אחד לא מדבר בפעולה כזאת". הם המשיכו בשלהם, ואז אחרי כמה שניות נשמע עוד פיצוץ. בדיעבד מדובר היה במטענים ופצצות מרגמה שנורו עליהם. מהפיצוץ הראשון נפגע הכוח האחורי - והם מהפיצוץ השני.

מפקד הצוות הבין שהם נקלעו לאירוע מורכב, והוא מרגיש שנפצע בעצמו. "אתה לא חושב יותר מדי, אתה עובד על אוטומט, והכל תחת אש", הוא משחזר. "בזמן הזה מבינים מי הפצועים ומה קרה לכוח, מזמינים פינוי בקשר והצוות מטפל בעצמו. הרגשתי שנפגעתי אבל יש דברים יותר חשובים מזה, יש עכשיו בלאגן. אתה לא חושב על זה. כל העניין מתנהל תחת אש".

מפקד היחידה ומפקד הפלגה נפצעו גם הם, אך לפי מה שהלוחמים סיפרו הם המשיכו להילחם, לתפקד בקשר ולחלק פקודות. "כולם פצועים ומטפלים בעצמם וחברים שלהם מחפים עליהם, כאילו לא קרה כלום", שחזרו.

"ראינו את הגופה של יובל, זה לא נקלט"

"אחרי הפיצוץ השני הבנתי שנפצעתי, אחרי זה שכבתי על הרצפה, מדווח שנפצעתי ומתחיל להבין שכולם מסביבי פצועים, חלק יותר קשה חלק פחות, בשלב הזה כל אחד מתחיל למשש את המכנסיים שלו ולראות כמה דם יש לו", שחזר מ'. "אתה ישר ניגש לטפל בפצוע, לשים חוסם עורקים על חבר שנפצע קשה או לדבר בקשר. בשלב הזה רואה את א' שהוא חשוף ופצוע בעצם קשה ברגל, גורר אותו מאחורי מחסה ומניח לו חוסם עורקים, ר' מחליף אותי בחיפוי על הצוות. חמני מתחיל לדווח על כמות פצועים בקשר".

"חשבתי שאמות ראשון". ארכיון (דובר צה"ל)


א' נפצע ברגל ובאוזן. "אני זוכר את המ"פ ואת הרגל שלו מלאה בדם. הוא נשען ודיבר בקשר עם רגל שבורה". ר' התעסק בעיקר בחיפוי: "חמני אמר לי שהוא צריך חוסם עורקים על הרגל שלו, שמתי לו. אני מבין שכולם פצועים, באותו רגע אמרתי לעצמי שאולי אני כן פצוע ולא מרגיש את זה, כי כולם פצועים".

כל האירוע הזה ארך בערך 10 דקות, אך כל דקה שם זכורה להם היטב ונמשכה כמו נצח. ח' נזכר: "הגיע אלינו צוות פינוי שסחב אותנו אחד-אחד. הצוות הרים את הפצועים עם כל המשקל שלהם, הכל תחת אש. פינו אותם אחד אחד עד נקודת הפינוי של כל היחידה. מבחינתנו המטרה הייתה לצאת משם בחיים ולהציל כמה שיותר חברים שנפגעו כדי למנוע הידרדרות במצבם".

הפצועים פונו במסוקים לבתי החולים השונים. א' נפצע גם הוא ושחזר את מה שעבר עליו בשעות הקשות: "אתה אדיש למה שקרה, מנתק את הרגש. חשבתי על יובי ויפרח ועל הצוות ומה שהיה. ראיתי את הגופה של יובל, באו לשים אותנו על הנמר, ראינו את הגופה, הבנו ישר שהוא מת, אתה לא פורץ בבכי במקום, רק בבית החולים הבנתי מה קרה".

"אי אפשר להתכונן לזה"

כשהוא הגיע לבית החולים סורוקה הוא שמע את מ' חברו לצוות בוכה בשירותים, לאחר שהשניים גילו שאיבדו שני חברים. "זה אירוע שאי אפשר להתכונן אליו, בשום אימון. לא תיארנו לעצמנו שזה מה שיקרה. הצוות פעל בצורה יוצאת דופן, אנשים עם רסיסים ברגליים ובכתף מחפים ואומרים אני בסדר".

במהלך הפינוי מ' ראה את גופתו של אחד ההרוגים. "חבר אמר לי שהוא חושב שיפרח מת לו בידיים, הבנתי ששניהם לא יהיו איתנו. רק במסוק הבנתי את זה כי קודם הייתי מנותק רגשית לגמרי".

טל יפרח ויובל דגן ז"ל


אף אחד מהם לא האמין שתוך פחות מ-48 שעות הם ייצאו מרצועת עזה עם שני חברים שכבר לא ישובו. ר', שלא נפצע, סופח לכוח הרפואי של היחידה. הוא נשאר בתוך עזה כשהוא לא יודע בדיוק מי נפגע ואיך.

גם הצוות הזה נכלל במספר החיילים שמטופלים נפשית בשל מאורעות המבצע. חלק המשיכו עם הטיפול, אחרים אמרו כי הוא לא עוזר. לג' הקב"ן דווקא עזר להוציא החוצה את מה שעבר עליו. "יש לך כל מיני תחושות בפנים וזו הזדמנות", הוא אומר. מ' אמר שאת המראות שראה יהיה קשה לשכוח: "אתה לא מתחיל לבכות או לצרוח, זה טבעי כי ראית משהו חריג מאוד. לדוגמה תמיד, אני מריח ריח של שרוף מסוים וזה ממש מחזיר אותי לאירוע הזה".

הטרגדיה של מות החברים

רובם חזרו ליחידה בספטמבר, בלי החברים יובל וטל. הם עדיין לא מעכלים שהם אינם, חלק מהדי.אן.איי של הצוות - כל כך קשורים אחד לשני, עברו הרבה יחד. במהלך השירות יובל היה דמות מאוד מרכזית בצוות, הוא היה מפקד כיתה א' אחרי הטירונות, כיתת חוד, הנהיג אותם כל המסלול. במהלך המסלול היה מסכם קרב מגע שהוא פרק את הכתף והוא היה צריך לעשות ניתוח ולהשתקם. שיחררו אותו מהצבא, אישרו לו להתגייס מחדש ליחידה אבל לא הסכימו לו להיות חייל קרבי. הוא נלחם בלי הפסקה בוועדות רפואיות ואישרו לו לחזור.

"זה היה כאילו הוא לא עזב אף פעם למרות שהיה שמונה חודשים בבית, הוא הוביל את הכיתה במהלך הלחימה בקור רוח", מספר מ'. "הוא היה דמות מאוד מרכזית בצוות, מצחיק את כולם ומשמח אותך. מצד אחד הוא מצחיק ועושה שטויות ומצד שני, יודע מתי לעשות את הסוויץ'. זה גרם לחבר'ה ללכת אחריו".

המפקד חמני פגש אותו בתור סרס"פ. "מאותו רגע התאהבתי בילד הזה, זה פשוט החייל שאתה הכי רוצה בצוות, ההוא תמיד ידאג שהכל יהיה מסודר וכמו שצריך. היו לי שיחות ארוכות איתו על החיים, אדם שקל להתחבר אליו, תמיד מחייך, מרים לכולם את הראש. אני חושב שהמסר שלו זה שצריך להמשיך לחייך כל הזמן".

טל יפרח שנפל גם הוא נפצע במהלך השירות בברך ועשה את הכל כדי לחזור. "במהלך כל הפציעה הוא אמר לי כמה הוא רוצה לחזור. הכנו תכנית מסוימת איך לחזור לכשירות מלאה והוא דבק בזה כל הזמן והוא חזר לכשירות. הוא היה משקיע את כל כולו כדי להיות הכי טוב בהכל, היה בו תום נקי כזה", מעיד מפקד הצוות.

מ' מוסיף כי טל היה מאוד עדין, לא מקלל, אבל מצד שני ברגע שצריך להפוך את הקערה הוא היה הכי אגרסיבי שיש. "הוא היה מנגן בצניעות עם החבר'ה", אומר ג'. "היה ספורטאי אתלט בכל התחומים, קראנו לזה בצוות 'תרבות יוון', מרימים משקולות ביחד, לוקח חלבונים, דייסות קוואקר. אדם מאוד צנוע, ותמיד שצריך עזרה הוא הראשון לבוא לעזור". ג' הוסיף: "הוא היה אדם שקל לדבר איתו, שנותן את הפיתרון לכל דבר".

לוחמי צוות "חמני" (דובר צה"ל)


משתחררים עם סיפוק וכאב

למרות הפציעות והאובדן הכבד, הם חזרו ליחידה, ומרגישים שניצחו. "אחת המנהרות שהיחידה סיכלה זה המנהרה שהובילה לנחל עוז וזו הצלחה מבצעית מאוד גדולה מנענו הרג של הרבה בני אדם", אומר ח'. א' מסכים ואומר שבחמאס האופי שונה: "לא אכפת להם להקריב את חייהם, אבל אני חושב שלוחמי החמאס פחדנים. הם לא יבואו ויראו את הפנים שלהם, נלחמים בשיטות פחדניות".

באשר לביקורת הצפויה בעולם על פעילות ישראל בעזה וועדת האו"ם הם מסתכלים בגיחוך ואומרים כי אין צבא יותר הומניטרי מצה"ל. מ' אומר שהיינו אפילו יותר מדי מוסריים. "מגבילים אותנו ומסכנים חיילים כדי להיות מוסריים, חושפים אותנו כדי לתת התרעה לתושבים", אומר ח'. "זה סיכן אותנו, נותן להם יותר זמן למלכד. וזה אומר להם שאנו צריכים להיכנס, זה פוגע בפעילות, חיילים נהרגים בכלל זה".

ונסיים עם מה שפתחנו. יחד עם הכאב הרב, הזכרונות, החשיבה מה יקרה הלאה, מה היה יכול לקרות אם הם היו נהרגים - הם ממשיכים לחיות, לחייך, להתחיל את החיים אחרי השחרור הצפוי. לפי המסורת של היחידה, הם יטוסו בעוד כמה חודשים לתאילנד, לנקות את הראש. את הריאיון אנחנו מסיימים בחיוך, אבל עם עצב גדול - רוב הכיסאות בשולחן בו אנו יושבים ריקים, אולי זה מסמל משהו על החור בלב שנפר להם אחרי שאיבדו שניים מחבריהם הטובים ביותר באותו לילה ארור בלב שכונת סג'עייה.

לפניות לכתב:
MatanH@ch2news.tv