מילותיו האחרונות של המ"פ שלא הפסיק להילחם עד שנפל: "אני את התפקיד שלי סיימתי"

ביום ה-13 למבצע "עופרת יצוקה" נכנסו רס"ן רועי רוזנר ז"ל ופלוגתו לרצועה. עם שחר נורה עליהם מטח נ"ט ורקטה פגעה בצווארו של רועי. פקודיו של המ"פ מספרים שלא חדל לחלק פקודות גם בזמן ששתת דם. לפני שאיבד את הכרתו אמר "אני את התפקיד שלי סיימתי". הוריו ומפקדו מספרים על רועי, הקרב בו נפל וההתמודדות עם השכול

התמונה האחרונה לפני הכניסה לעזה (באדיבות משפחת רוזנר)

רב-סרן רועי רוזנר ז"ל נהרג ביום ה-13 למבצע "עופרת יצוקה", לאחר שמטח טילי נ"ט נורה על פלוגתו עם שחר. בשיחה מיוחדת עם חדשות 2 Online מספרים הוריו ומפקדו של רועי על הקרב שבו נפל, על הבן והחייל ועל ההתמודדות הבלתי נגמרת עם השכול.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

בלילה שקדם למותו, אמו תקווה לא הצליחה להירדם. "בכלל לא ידעתי שרועי והפלוגה שלו אמורים להיכנס לעזה", היא מספרת. "יד ימין שלי כאבה ולא הצלחתי לישון. למחרת הלכתי לרופא, ישבתי בתור בקופת החולים וראיתי בחדשות מה קורה בעזה. לא היה לי מושג שהבן שלי נמצא שם".

"הרופא נתן לי כדור להרגעת הכאב והדריך אותי לאכול משהו. חזרתי הביתה, התיישבתי בסלון, לקחתי את הכדור ואז שמעתי דפיקות בדלת. אני זוכרת שלא הבנתי לעזאזל מי דופק לי בדלת. הסתכלתי דרך העינית וראיתי חיילים במדים. הסתכלתי והמוח שלי מסרב להבין מה שהעין רואה", היא נזכרת. "החיילים שאלו 'כאן גר רועי רוזנר?' וטרקתי להם את הדלת בפרצוף. אמרתי להם שזו טעות ושרועי לא גר פה יותר. אחד החיילים שם את כף רגלו על מפתן הדלת ולא נתן לי לסגור אותה. הם נכנסו ואמרו לי 'רועי נהרג'. זו הייתה המתנה ליום ההולדת ה-50 שלי".

גם אחרי שנפצע - המשיך לנהל את הקרב 

רועי עוזר לטבח לנקות (באדיבות משפחת רוזנר)
רב סרן רועי רוזנר ז"ל היה בנם השני של עודד ותקווה. הוא נולד וגדל בחולון והתגייס לגדוד 890 של הצנחנים. עם סיום קורס קצינים ומילוי שורה של תפקידים, התמנה למפקד פלוגת המסייעת של גדוד חרוב. כנף רקטת RPG שנורתה לעברו במהלך מבצע עופרת יצוקה פילחה את גרונו ופצעה אותו באורח אנוש. גם לאחר שנפגע ואיבד דם רב, לא חדל רועי לחלק הוראות לפקודיו.

חייליו מספרים שהמשיך לנהל את הקרב במחבלים במקביל לקרב שניהל על חייו. פקודיו הגיבו במהירות ובאפקטיביות ויחד עם יתר הפלוגות בגדוד, חיסלו 7 מהמחבלים שפתחו עליהם באש. החובשים שטיפלו ברועי סיפרו כי לאחר שחילק את הפקודות ורגע לפני שאיבד את הכרתו, אמר המ"פ האהוב: "אני את התפקיד שלי סיימתי". רועי רוזנר מת מפצעיו במהלך הפינוי לבית החולים סורוקה והוא בן 27 במותו.

תקווה, אמו של רועי, מספרת על ילד חייכן ושובב. "כשהיה בגן חובה באתי לקחת אותו מהגן. כשהגננת ראתה אותי היא סיפרה לי שרועי כבר עזב את הגן", אמרה. "רצתי בבהלה החוצה והתחלתי ללכת לכיוון הבית, ושם מצאתי אותו ברחוב ליד הקיוסק. שאלתי אותו למה עזב את הגן בלעדיי והוא אמר שלדעתו לא צריך שאבוא לקחת אותו יותר. כבר בגיל חמש הוא היה מאוד עצמאי".

"על הבן שלי לא התפללתי" 

רועי והוריו בחתונתו (באדיבות משפחת רוזנר)
בתיכון היה רועי נחוש לשרת בתפקיד קרבי. "הוא היה חוזר הביתה מקורס הכנה לגיוס כשכולו חבול, מלא קוצים, אך מאושר", משחזרת אמו. "לא הסכמתי שהוא ואחיו יניב, שמבוגר ממנו בשנה, יתגייסו לקרבי. הוא מאוד אהב את הצבא ואת החיילים שלו. כשהיה מפקד בבית הספר לחי"ר הוא ראה את אחד הטבחים בבסיס מנקה לבדו את כל המטבח. רועי לא התבלבל ולמרות שהיה כבר קצין ותיק, תפס את הדלי והמגב ושטף יחד עם הטבח את הרצפה. אחרי מותו, כשבעלי ואני ביקרנו בבסיס, הטבח ניגש אלינו וסיפר לנו את הסיפור הזה. אחרי מותו שמענו הרבה סיפורים על העזרה שהיה מעניק לחיילים שלו. הם סיפרו שרועי שלנו היה מפקד מאוד אנושי. ידענו שהוא מאוד אהב את החיילים שלו".

מהמשובים שחיברו עליו פקודיו, שבועות ספורים לפני שנפל, אפשר ללמוד שגם חיילים של רועי אהבו והעריכו את המ"פ שלהם. "מ"פ תותח", כתב בתמציתיות אחד החיילים במשוב. אחר תיאר את רועי כ"בן אדם שפיץ ומ"פ מקצוען. מנהל את הפלוגה מצוין, תמיד נכון לעזור לחייליו וטוב לב". כשהיה בן 22 פגש רועי את שרון ולאחר חמש שנות זוגיות הם נישאו. "הייתה ביניהם אהבה גדולה, למרות ששרון תמיד אמרה שהצבא הוא אשתו הראשונה של רועי", סיפרו הוריו. "לפני שנפל, רועי ושרון רכשו דירה אבל רועי לא זכה לגור בה. הוא נפל שבועות אחדים לפני שתכננו להיכנס לביתם החדש".

אמו של רועי מספרת על השיחה האחרונה שניהלה עם בנה לפני שנהרג. "כשהיה מתקשר אלה תמיד היו שיחות של דקה, מקסימום שתיים", היא אומרת. "הוא היה מאוד עסוק באותה תקופה ואותי רק עניין לשמוע שהוא בריא ושהכל בסדר איתו. יום לפני שנהרג הוא התקשר אליי בזמן שהייתי בקניות ופתאום היה לו את כל הזמן שבעולם לשוחח. הוא האריך בדיבור, שאל אותי הרבה שאלות והתעניין בשלומם של כולם. שאלתי אותו איפה הם נמצאים והוא סיפר שהם לא נכנסים לעזה, רק מחפים מבחוץ".

בדיעבד התברר לתקווה שלאחיו יניב הוא כן סיפר שהפלוגה שלו אמורה להיכנס לרצועת עזה. "הוא ביקש ממני להתפלל על חבר שלמד איתו והיה אמור להיכנס לתוך עזה", נזכרת אמו. "מיד אחרי שניתקתי את השיחה איתו, התקשרתי לאחותי וביקשתי שתאמר פרקי תהילים לשלומו של החבר. על הבן שלי לא התפללתי".

"הכניסה לעזה בערה בו"

אל"מ אילן דיקשטיין (דובר צה"ל)
במשך תקופה ארוכה לא היה מ"פ לפלוגת המסייעת עליה פיקד רועי. "זו הייתה הפלוגה הכי בעייתית בגדוד ואף מפקד לא הצליח להשתלט עליה", מספר אלוף משנה אילן דיקשטיין, שהיה מפקד גדוד חרוב ומפקדו של רועי. "אחרי ששמעתי עליו הגעתי לבסיס שלו כדי לשכנע אותו לקבל את התפקיד. זה היה יום גשום ובדרכי לפגישה איתו נתקלתי בנגד מטבח ששאל אותי מה אני עושה כאן. אמרתי לו שהגעתי לשוחח עם רועי רוזנר. ברגע שהוא שמע את השם הוא מיד אמר 'איזה בן אדם מקסים הוא'. ככה ידעתי שמצאתי את המפקד שחיפשתי".

מפקדו של רועי מספר כי סוד הפיקוד יוצא הדופן של רועי היה באיזון בין האנושיות לבין המקצועיות שלו. "מצד אחד הוא ידע לדרוש ולתבוע נורמות מאוד גבוהות מחייליו. מי שלא עמד בסטנדרט הגבוה שהציב - חטף", סיפר. "מצד שני הוא היה מאוד רגיש. כשאחד החיילים נפקד מהשירות הוא גילה הרבה אמפתיה. הוא ידע מה עובר על החייל בבית וביקש ממני להתחשב במצבו. ככה הוא הצליח להשתלט על הפלוגה הבעייתית. הוא הפך אותם לפלוגה עם המוטיבציה הכי גבוהה בגדוד".

זמן קצר לפני הכניסה לעזה עברו חיילי גדוד חרוב אימון מפרך שכותרתו הייתה "מחר מלחמה". דיקשטיין מספר שבזמן האימון, לחימה בגזרת עזה כלל לא עמדה על הפרק מבחינת הגדוד. "כעסו עליי שהצבתי את עזה כיעד. הגדוד שלנו מעולם לא פעל מחוץ לגזרת יהודה ושומרון. בתום האימון יצאנו הביתה והיינו אמורים לעלות פעם נוספת לתעסוקה מבצעית בשכם. בשבת קיבלתי טלפון ממפקד החטיבה שהורה לי להתכונן לכניסה לעזה. התקשרתי למפקדי הפלוגות שיכינו את החיילים. כשהגעתי לגזרה רועי כבר היה שם. הוא כבר הספיק לשוחח עם מפקד הפלוגה שהחלפנו וחפף אותו על הכל".

רועי מתדרך את חייליו לפני הכניסה לעזה (באדיבות משפחת רוזנר)

"הכניסה לעזה בערה בו", משחזר אל"מ דיקשטיין, "ראינו את כל הנפילות ביישובי הדרום ואני זוכר שרועי אמר: 'לא יכול להיות שהתושבים שם חוטפים אש ואנחנו לא עושים כלום'. העלבון של תושבי הדרום, של מדינת ישראל כולה, בער בו. הוא לחץ להיכנס כבר פנימה".

"הלילה הראשון שלנו בעזה עבר ללא בעיות מיוחדות", נזכר אל"מ דיקשטיין, "עם שחר שלחתי את הפלוגות להתמקם לקראת שהיית היום. הפלוגה של רועי הייתה האחרונה לצאת. היה בינינו שיח מקצועי בקשר ואיך שזה הסתיים נורה מטח פצצות RPG לעבר החפ"ק שלו. רועי נפגע מכנף הרקטה ששיספה לו את הגרון. במקביל ללחימה שניהלנו, התחלנו לחלץ את הפצועים לאחור. אני לא הייתי לידו אבל שמעתי מאחרים שהוא המשיך לפקד על המשימה לאחר שנפגע. הוא פונה תחת אש כשהגדוד, והפלוגה שלו בראשו, מנהלים לחימה מול המחבלים. הפלוגה שלו תפקדה באופן מושלם. זו האינדיקציה המושלמת למפקד טוב - אם הפקודים שלו מתפקדים ללא דופי גם בהיעדרו".

רועי חולץ על גבי סיפון טנק כשהוא פצוע אנושות. אל"מ דיקשטיין משחזר את השעות שאחרי הקרב הקשה. "בצהריי אותו יום בישר לי מפקד החטיבה שרועי נהרג בדרך לבית החולים. בחרתי שלא לספר לאף אחד אחר. עדיין היינו בתוך עזה והיו לפנינו משימות. בלילה, לאחר שיצאנו, כינסתי את כל הפלוגה ובישרתי להם את החדשות העצובות. עמדנו שם ליד גדר הגבול עם עזה ושרנו את 'התקווה'. זה היה מעמד מרגש מאוד".

"הגעגועים רק הולכים וגוברים"

התמונה האחרונה של רועי (באדיבות משפחת רוזנר)
"אפילו בעלי לא יודע את זה אבל בכל יום שישי, כשאני מדליקה נרות, אני משוחחת עם רועי", מספרת אמו. "אני פשוט מדברת איתו, אומרת לו כמה שאני מתגעגעת אליו. חמש שנים עברו מאז שנפל אבל הכאב לא פוחת. השכול זה משהו שאני חיה איתו וכנראה שאחיה איתו כל חיי. אני פוגשת משפחות שכולות ששכלו את בנם לפני 20 שנה ועדיין מדברות על היגון כאילו זה קרה בשבוע שעבר. אני מסתכלת על המשפחות האלה ויודעת שלי מצפה אותו גורל".

גם עבור עודד, אביו של רועי, הכאב אינו מרפה. "בכל שנה זה רק הולך ומתעצם", הוא אומר. "אני זוכר שאחרי המוות של רועי אמרו לי שהזמן ירפא את הפצע הזה, שכל שנה זה יכאב פחות. זה שקר. כל שנה זה כואב הרבה יותר. הגעגועים לא נותנים מנוח, הם רק הולכים וגוברים. זה קשה".

"אנשים שואלים אותי אם לדעתי צריך להפריד את יום העצמאות מיום הזיכרון", חולקת תקווה. "מה להפריד? אי אפשר להפריד. הכל הולך אצלנו יחד. נכון שאנחנו לא חוגגים את יום העצמאות ואין ספק שאתה בא עם מטען כבד מאוד מבית העלמין, אבל אלו החיים שלנו. אנחנו צריכים לדעת להעריך שיש לנו מדינה. זה ממש לא דבר מובן מאליו. זו מדינה ששילמנו עליה מחיר כבד. העולם הוא מקום מאוד מפתה. כולנו נוסעים לחו"ל ורואים איך דברים עובדים במקומות אחרים. אנשים לפעמים אוהבים להשמיץ את המדינה שלנו, אבל אין לנו משהו אחר. היא היחידה שיש לנו, עם כל הכאב".

"נחמה יש רק מהנכדים", אומר עודד. "אני יודע דבר מאוד פשוט: אחרי שהקדוש ברוך הוא נותן סטירה, הוא נותן גם לטיפה. הנכדים שלנו הם הלטיפה. הנכד השני שלנו נולד ביום האזכרה של רועי. היינו בבית העלמין כשהוא נולד. כשהגיעו כל החברים של רועי ביום העצוב הזה, בישרנו להם את החדשות המשמחות. ככה זה אצלנו - העצב והשמחה מתערבבים ביחד כל הזמן".

לפני סיום הריאיון מראה האב את תמונתו האחרונה של בנו. רועי צולם שעות ספורות לפני מותו כשהוא חוגר אפוד, פניו צבועים בצבעי הסוואה ומחסנית בנשקו. מבטו קורן. "תראה איך הוא מאושר", אומר עודד, "תראה את החייל שמאחוריו, איך הוא מתלהב. ככה נראה מישהו שמת בתחושה שהוא ממלא את הייעוד שלו".

לאחר מותו סיפרו קרובי משפחתו לכלי התקשורת שרועי היה מלח הארץ. ייתכן שיש צורך לעמוד על מקור מטבע הלשון השחוק על מנת להשיב לו מעט ממשמעותו. בעבר נחשב המלח למצרך יקר ערך והביטוי נועד לתאר קבוצת אנשים שתרמו לבניין הארץ בפועלם ובאורח חייהם. הם המינרל שמופק מהאדמה ואשר מעניק טעם למזון. רועי לא היה שייך רק לקבוצת האנשים השורשית והערכית שמעניקה משמעות לארץ - הוא היה גם המחיר שהארץ הזאת גבתה.