משפחת חלל ממלחמת יום הכיפורים: "השאירו את ראובן פצוע בשטח, הזניחו אותו"

רב"ט ראובן שטיין היה בן 19 בלבד כאשר נהרג בקרב על החרמון בתחילת מלחמת יום הכיפורים. גם לאחר התקופה הארוכה, התעלומה סביב נסיבות מותו נמשכת, ואמו בטוחה שניתן היה להצילו: "הוא לא קיבל את העזרה שהיה זקוק לה"

יותר מ-40 שנים חלפו מאז נפל הבן - אך הפצע עדיין מסרב להגליד: ראובן שטיין ז"ל היה בן 19 כשנפל בקרב הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים, אך בשנים שחלפו מאז נראה שהזמן עצר מלכת עבור בני משפחתו, שנאלצים להתמודד עם חוסר הידיעה אודות נסיבות מותו, ולטענתם הופקר על ההר.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

הם היו שלושה אחים: אלי הבכור, ראובן ומנחם - זוג אחים תאומים. עם פרוץ המלחמה נשלחו כולם אל החזית. ב-40 השנים האחרונות לא הכניסה משפחתו של ראובן שטיין איש אל מעגל השכול הפרטי, את הספק שמקונן בהם עד היום חלקו רק זה עם זה.

זמן קצר לפני שנשלח עם יחידתו לחרמון, כתב רב"ט ראובן שטיין להוריו מברק: "אמא ואבא יקרים, אני כותב לפני יציאה, אני לא יודע מתי אבוא. אצלי הכל בסדר ואין מה לדאוג. כמו ששנינו מכירים את צה"ל אין בכלל מה לחשוב על דאגה. הכל בסדר, אין מה לדאוג. אין זמן, ד"ש חמה לכולם. ראובן האוהב". אחיו, אלי סלע, מקריא את המברק, שכתוב על דף נייר מצהיב, בקול רוטט מהתרגשות.  

שטיין נפל ב-8 באוקטובר 1973, אחד מימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. "זה היה במהלך ניסיון הכיבוש הראשון של החרמון. הם הותקפו במכת אש חזקה מאוד וקיבלו הוראה לרדת מההר. אחי נפגע ומעדות של הצוות השאירו אותו שם חי", מספר האח אלי.

אמו יפה, ניצולת שואה בת 90, מספרת על הכאב והספקות שלא עוזבים את בני המשפחה. "הזמן לא עושה את שלו, הכאב מתחזק בכל שנה, אני זוכרת כל דבר, בכל יום", היא אומרת.

בבית המשפחה בעכו, המעוטר בתמונותיו של ראובן בשחור-לבן, מרחף סימן השאלה שלדברי האם עדיין אופף את מותו של בנה בשדה הקרב. "הסיסמה 'לא משאירים פצועים בשטח' - היא אינה האמת. השאירו אותו", היא טוענת. "שאלתי את אחד החיילים, מה היה? אתה בטוח שהוא לא היה בחיים? אז הוא אמר לי שראובן היה בלי הכרה מאה אחוז".

"הוא חסר לנו כל הזמן". שטיין ז"ל (באדיבות המשפחה)

אחיו התאום: "הייתה לי הרגשה לא טובה"

"היינו ביחד כל הזמן, בכל מקום", מספר בצער האח התאום מנחם. "כל החבר'ה שלנו הלכו לנח"ל, ביקשתי ממנו שיצטרף, אבל זה לא היה מספיק קרבי בשבילו, לכן הלך לסיירת גולני".

"במהלך המלחמה, בכל פעם שראיתי חיילי גולני אמרתי שאשאל אותם, אולי הם מכירים את ראובן. אבל לא יכולתי, הייתה לי הרגשה לא טובה. בכל פעם שהגעתי אל חייל כדי לשאול אותו, עזבתי והתרחקתי", הוסיף האח התאום. "כשהתחילו הדיבורים על נפגעים התחלנו לרוץ ממקום למקום לחפש אותו, עד שיום אחד מהמרפסת הבחנו באנשי קצין העיר, רק אז הבנו".

"בכל שנה אנחנו מנסים לכסות את המלחמה הזאת בחול, אך בכל שנה מתגלים פרטים חדשים שמציפים הכל בחזרה. כואב לנו מכל הפאשלות שקרו שם", אומר האח. אמו מוסיפה: "אני תמיד חושבת שהוא לא קיבל את העזרה, שהזניחו אותו, השאירו אותו שם וירדו מהחרמון".

שני אחיו של ראובן המשיכו בנתיב חייהם והקימו משפחות, אך האובדן לא עוזב אותם גם היום. "אני לא צריך יום זיכרון. יום זיכרון הוא עבור העם, מי שנפגע לא צריך יום זיכרון. הוא יכל היה להיות כמונו, להביא ילדים, לעשות חיים, לטייל. אנחנו חושבים עליו כל הזמן, הוא חסר", מדגיש האח התאום, כשדמעות ממלאות את עיניו.