54 שנה אחרי: הלוחמים חוזרים לצוללת

אחרי צרפת ואנגליה, ותיקים וצעירים, חתיכות ועקומות, ובזכות קרב שלא נגמר בין שתי הצוללות הראשונות של ישראל – חזרו לוחמי הצוללת רהב להיפגש 54 שנה אחרי שיצאו בדרכם לפורטסמות'. הם חזרו אל ההיסטוריה, אל הזכרונות והרגשות שמסרבים לעזוב, ולא שכחו גם לשחזר את התמונות מימי ההוללות מעבר לים. הפלגה בזמן

שלומי, מבטח ובצלאל. אז והיום (איציק גרינוולד ואורי שגיא)

נטולי מדי הקפטיין ועמוסי סיפורים של זאבי ים, 54 שנה אחרי הם התכנסו בסוף השבוע שעבר במועדון לחבר של קיבוץ כנרת. 27 צולננים שנותרו מהצוללת רהב, אחת מתוך שתי הצוללות הראשונות שהובאו לישראל, החליטו לשוב אל הימים ההם ולא מוותרים על גינוני הצעירות-ותיקות, שלא נשכחו בירכתיים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

"תראו את ההבדל בין הזקנים לבינינו, תראו כמה חתיכות יש בתמונות שלהם וכמה אצלנו", צועק אחד המשתתפים כשהתמונות הישנות רצות על המסך. נראה שסלנג "העקומות" "חתיכות" לא עוזב אותם גם 54 שנה אחרי, ואפילו שבקהל ישובות בנות הזוג - אלו שאחרי הרפתקאות טולון, פורטסמות', רומא וסקוטלנד זכו בסוף להיות "האחת".

אל ההפלגה הזאת הם יצאו מזמן. אחרי שמפקדה הראשון של השייטת, יוסל'ה דרור, חלם את חלום הצוללות הישראליות יצאה קבוצה של חיילים מחיל הים לצרפת. "מישהו בארץ שמע שבזמן מלחמת העולם השנייה, כשגרמניה הייתה קרובה לכניעה, הגרמנים החליטו להטביע צוללות בבסיס בצרפת. הם מילאו אותן בשמן והשקיעו אותן בנמל, מתוך מחשבה שהם עדיין לא מפסידים את המלחמה - ואחר כך יוציאו אותן וישמישו אותן", מספר אבי משה מבטח על תחילת המסע של שייטת 7, שהפכה לאהובת ליבו עם השנים.

משחזרים את ימי פורטסמות' (איציק גרינוולד ואורי שגיא)

אלא שהתכנית לא התגשמה. הגרמנים נכנעו והצרפתים, שהיו בברית עם ישראל, הציעו למכור את הצוללות שהוטבעו במחיר זול יחסית. "אז החליטו להוציא צוות לצרפת שילמדו את הצוללות בבסיס של חיל הים הצרפתי בטולון", הוא מספר, "אלא שדי מהר הבינו שהכל היה עורבא פרח - והסיפור נפל".

משרד הביטחון החל לחפש אחר חלופות וגילה כי האנגלים מחזיקים בצוללות ישנות, הנמצאות על סף השבתה. "הם החליטו למכור אותן במחיר מוזל וגם היו מוכנים לקיים קורס בו ידריכו את הצוללנים של ישראל - וזה היה השלב הבא".

"נכנסנו לצוללת וחטפנו הלם"

כך מצאה את עצמה ערב אחד חבורה של צעירים בני 18-19 בדרכה לבסיס פורטסמות'. ברמן הוחלף בבר-ים, זיכרמן במבטח, רוזנבלום בורד - כמצוות בן גוריון החבר'ה החליפו שמות וזהות וצללו אל שירות מעבר לים.

"פורטסמות'... היינו צעירים ואז לא היו נוסעים לחו"ל. רק בן גוריון והחברים שלו היו נוסעים לחו"ל", נזכר יצחק (איציק) ורד, מצוללני הרהב, במפגש עם העולם החדש. "זה היה מאוד מרשים. לא ראינו אוכל כזה בארץ, היתה פה צנע, בחניתה היינו אוכלים חצי ביצה או כף שמן. ופתאום אוניה ויש הכל ושפע ואגסים...לא ראינו אז אגס בעיניים".

יחד עם האוכל הגיעו גם החתיכות. "מה הטריד אותנו, ילדים בגיל 19", מספר יחיאל (חיליק) שלומי, שמצא עצמו אף הוא על סיפונה של הרהב. "היינו שתי קבוצות: הקבוצה של המבוגרים האחראים, מדרגות סמל, רב סמל וקצונה - הם נקראים הצרפתים שעברו דרך צרפת, ואנחנו היינו הילדים שהיו לנו שטויות וחתיכות. כל ערב שהיה חופשי היינו יוצאים לבלות".

"שאלתי: 'לזה התנדבתי?'" (יחיאל שלומי)

אבל המפגש עם האישה האמיתית היה קצת פחות מלבב. "נכנסנו לתוך צוללת והאמת שחטפנו הלם", משחזר מבטח, "זה היה משהו שהיה קשה לתאר במילים. מקום כל כך קטן וצפוף שאי אפשר לזוז, עם מאות צינורות ואתה לא יודע מה שייך למה וזה נראה לך משהו שאי אפשר להשתלט עליו, מפחיד בצורה בלתי רגילה, ואתה שואל את עצמך: 'לזה התנדבתי?' שאלנו את מפקד הקורס שלנו, שהיה רס"ר אנגלי ששירת כבר 30 שנה בצוללות: 'איך אפשר להיות 30 שנה בדבר כזה?' אני לא אשכח את התשובה: '15 שנה זה היה קשה, אחר כך התרגלתי'. הוא היה נראה לי מטורף לחלוטין".

ורד מתקשה לשכוח את דפיקות המנועים וקולות הדגים. "אני זוכר הכי הרבה את השגרה של המנועים שדופקים במוח ואת החום. אני גם זוכר קולות של צפצופים של לוויתנים, שומעים את זה בצוללות. להיות בצלילה ולשמוע את הצפצופים ויש בעלי חיים סביבך זה מפחיד".

זה לא היה הסיוט הגדול ביותר של ורד. באחת הפעמים אחרי שסיים לגרז את השנורקל של הצוללת ניסה לחזור פנימה ותוך כדי שהוא מנסה לעבור רמפה החליק אל תוך הים. "במצב של 'אדם בים'", הוא נזכר בנוהל, "צריך לברוח מהצוללת כדי שלא תשאב אל תוך הפרופלור". אלא שהוא התרחק מעט יותר מדיי אל תוך הסכנה. "ראיתי את הצוללת נעלמת לי, הצוללת ראתה אותי ונעלמה, ושוב אני ראיתי את הצוללת, ופתאום הבנתי שאני מתרחק ממנה במהירות עוצמה. אז הבנתי מה זה הים".

לומדים צוללות באנגליה (יחיאל שלומי)

על המפקד: "איך אפשר לתת חוות דעת על אלוהים?"

בסערות של אותם ימים, הרחק מהבית והמשפחה הנערים הצעירים מצאו נחמה במפקדיהם. גם היום, 54 שנה אחרי, אפשר לראות את יראת הכבוד שנסוכה על פניהם כשהם מביטים במפקד הצוללת דאז, תא"ל (במיל') הדר קמחי.

"הוא אדם מיוחד", אומר חיליק, "כשהייתי משנה למנכ"ל 'לודז'יה', חברת אחות בחברת אתא, המנכ"ל היה חבר שלי, ויום אחד הוא מצלצל אליי ואומר: 'אני מחפש מישהו להיות בהנלה של אתא, יש כאן אחד שהיה איתך בצוללת, אולי אתה יכול להגיד לי חוות דעת עליו? הדר קמחי'. אמרתי לו: 'אני לא מסוגל. זה כאילו אתה מבקש ממני לתת המלצה על אלוהים. איך אפשר לתת חוות דעת על אלוהים?".

בעוד את הדר הם מתארים כמפקד שקט ונערץ ("הוא לא שמר מאיתנו דיסטנס, אנחנו שמרנו ממנו דיסטנס"), את סגנו זוכרים רבים כאבא. "האדם שטיפל בנו כמ אבא גדול זה לא היה הדר, שלא שהיה איש חם ומחבק, זה היה זאב אלמוג, שהיה כמו אמא ואבא בשבילנו". את אלמוג איבדו בשנת 2003 בפיגוע הקשה במסעדת מקסים.

הרגע בו הוטבעה הרהב באימון (משה מבטח)

הרעיון לכנס: תחרות בין הרהב לתנין

את הרעיון לשוב ולהיפגש הולידה כיאה ללוחמים בדם - התחרות עם הצוללת השניה, שאיכשהו לא שככה גם עשרות שנים אחרי. "חיליק פגש את החבר שלנו ימבו", מספר איציק, "תמיד הרהב היתה של החיילים האינטלגנטים, והצוללת תנין היתה אוסף של כאלה שהביאו מחיל הים. אז ימבו אומר לחיליק: 'אתם אינטלגנטים ואתם מה אתם עושים? יושבים בבית קפה' ואז חיליק אמר לו: 'אנחנו נראה לכם מה אנחנו נעשה'".

המיילים הפליגו לרשת וכשצללו שוב ביחד אל הזכרונות עלה גם מפלס ההתרגשות. "היו הרבה אנשים שבשעתו לא כולם היו ידידי בלב ובנפש, אבל אחרי כל כך הרבה שנים - הדברים הרעים נשכחים, נשארים הדברים הטובים, הדברים החזקים שעברת איתם", אומר מבטח, "העיקר שהצלחנו לעבור ולהישאר בחיים".

מפגש מרגש - 54 שנים אחרי (יחיאל שלומי)

אחרי שכבר הכל נגמר, התמונות הישנות נשארו על הקיר, הסיפורים בזיכרון, והעקיצות של הוותיקים והצעירים התפוגגו בחלל החדר - נשארה בעיקר רוח השטות. הרס"ר שלמה לוי תפס את המיקרופון ופצח בשירה בצרפתית.

"בוא הנה נשחזר את התמונות", צעק אחד החבר'ה לחברים שהחלו אט אט עוזבים את המועדון. עד מהרה נעמדו שלושה חברים אחד על כתפי השני, שוכחים את עול הכרסים ואת עול השנים, ומשחזרים את התמונה ההיא מאז אי שם בפורטסמות' - ילדים בני 19 שרוצים לכבוש עולם. הפעם נטולי מדים של מלחים, עמוסי חוויות וצלקות שהותירו החיים, נראה שמסע העול, כשהם זה על כתפי זה - כמעט ולא מורגש.