תושבי הבקעה: "הפקירו אותנו"

בבקעת הירדן, האזור בו חי ונרצח אל"מ במילואים שריה עופר ז"ל במכות גרזן, סובלים מאיום ביטחוני, מגנבות שגורמות נזקים כבדים ומחרם אירופי. אלא שמה שמטריד אותם הוא דווקא היחס: "פעם היינו מתיישבים, מלח הארץ. היום אנחנו העלוקות ושודדי הקרקעות"

אלוף משנה שריה עופר ז"ל הקים את ברוש הבקעה ככפר נופש עם פעילות אתגרית ומסעדה שוקקת חיים. חיים שנעלמו. רבים מחבריו של שריה לא איתנו, וגם הוא עצמו. פלסטינים רצחו אותו באכזריות בגרזנים ובמקלות בפתח הבית שבו התגורר. "האכזריות בעולם התחלקה לפי דתות, 99% ממנה קיבלו המוסלמים", אמר אחד מתושבי המקום.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

בבקעת הירדן, רצועה שנכבשה יחד עם יהודה ושומרון מהממלכה ההאשמית של ירדן, גרים היום כ-4,000 ישראלים בכ-20 יישובים. הראשונים שבהם היו אנשי העבודה מהמערך שלא באו בגלל אלוהים, אלא בגלל האדמה. התנחלויות - אבל קצת אחרות.

"תמיד אני מחנה את האוטו ליד העצים שלו, העצים הנמוכים, אלה העצים של גיא. ככה אני אומרת לו בוקר טוב", סיפרה ליאורה חסון, אמו של גיא שנהרג במלחמת לבנון השנייה, תושבת מושב נעמה. "גיא הספיק להיות חקלאי. פעם היינו מתיישבים, מלח הארץ, הטובים שבחבורה. היום אנחנו העלוקות ושודדי הקרקעות".

בעיה נוספת שעמה מתמודדים החקלאים היא החרם האירופי על מוצרי שמגיעים מעבר לקו הירוק. "יש בעיה לכל מדינת ישראל, ולא רק בבקעה, בנושא הייצוא", מודה יינון רוזנבלום מנעמה. "הפועלים הערבים שמחים היום כי זה היום האחרון של הגדיד, ויש להם את חג הקורבן אז הם יוצאים לארבעה ימי חופש. הם מקבלים שכר הוגן".

עם זאת, ליאורה לא משלה את עצמה. "אנחנו יודעים עם מי אנחנו חיים", סיפרה. "בתקופת האינתיפאדה ב-2001 האוטו שלי ספג 36 כדורים. אבל מישהו רצה שאשאר בחיים". למרות זאת, יינון תומך בהסדר מדיני. "אי אפשר להמשיך כך, למרות שלעובדים טוב פה והמצב הכלכלי מייפה את הדברים", הסביר.

קברי הנופלים בבקעה (חדשות 2)

תושב הבקעה: "למי שנמצא בתל אביב לא אכפת ממני"

עזריאל שני חי כבר 33 שנים במושב תומר. "יש פה 130 דונם של פלפלים, יהיו 1,300 טון, 52 אלף פלפלים בסך הכל שרובם הולכים לייצוא", הוא מספר בגאווה, "פתאום בשנתיים האחרונות נהיינו מתנחלים. אני לא יודע מה זה מתנחלים. התחילו הפגנות של מוסלמים מחוץ לרשתות הגרמניות, כי הם לא רוצים סחורה מבקעת הירדן. זה מרגיז כשזה בא מהגרמנים, כאילו פתאום הם שמים עלינו שוב טלאי צהוב. הפסדתי מיליונים".

התמרים והפלפלים הם מהטובים בעולם, אבל אירופה לא רוצה אותם יותר. מי שדווקא מעוניין בהם הם הגנבים. "לפני שנתיים בערב ראש השנה ראיתי במצלמה שני פלסטינים מטיילים במטע התמרים, הצבא והמשטרה הגיעו ועצרו שני בדואים שגרים פה מול היישוב. הם שוחררו הביתה יום אחרי", סיפר נדב בן-עמי, רכז הביטחון במושב משואה. הגנבים לוקחים הכול - פירות, מכוניות ואפילו תמרורים. הנזק מסתכם בעשרות מיליונים.

"בחודש אחד נגנבו 90 טון תמרים ממשואה. לא נשאר תמר אחד על העץ. מהיום שהתחלתי להיות רבש"ץ לא ישנתי רצוף כמו שצריך", סיפר נדב. סבתו של נדב נרצחה בביתה במושב בשנת 2000 במכות בחפץ קהה, כמו שריה עופר. עד היום לא נמצאו האשמים. "הילד שלי בן 14 ואני לא נותן לו לצאת מהיישוב", הסביר נדב. "אין יציאה אם זה לא בהסעה. אני לא פרנואיד, אני מציאותי. הפקירו אותנו".

ראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח שבכל הסכם עתידי תישאר בקעת הירדן בידי ישראל, שאנשיה הם "קו ההגנה" של המדינה. נדמה שבתקופה של פריחה כלכלית יחסית וגם שקט ביטחוני, הבעיה המרכזית של אנשי האזור היא בעיקר היחס. התחושה שהם נותרו לבד.

"אלה שנמצאים בתל אביב, לא אכפת להם ממני", האשים תושב המקום. "הוא רוצה לקום בבוקר, לשתות אספרסו, לאכול קרואסון, ואני אלך לחקלאות ואזיע. הוא לא יעשה את זה. זה שני עמים - שהוא ישלם מס הכנסה למדינת תל אביב, ואני אשלם מס הכנסה לשטחים. אני חותם לך שאתה לא תהיה פה, אתה תברח לברלין".

בהכנת הכתבה השתתפו מיכל פעילן ושירה הופמן