נצורים במוצב ברמת הגולן: "ראינו את המוות"

הם הרגישו שזה הסוף של המדינה מול אינסוף כוחות סורים. 15 החיילים שהוצבו במוצב 116 בדרום רמת הגולן, הופתעו ביום שישי ב-73' מהכוחות הרבים, ונלחמו יחד עם קצין צעיר בסורים שחדרו למוצב. הם כבר תכננו לשים קץ לחייהם אם הסורים יתקרבו יותר מדי - כדי לא ליפול בשבי. סיפורם של ה"נצורים" מהמלחמה

פלוגה א', גדוד 50 (אלבום פרטי)

פלוגה א', מוצב 116 ברמת הגולן, אוקטובר 1973. 15 חיילים משלל פלוגות ומחלקות מוצבים על קו בתל סאקי, עם קצין צעיר בשם יוסי גור בפעילות שוטפת של שמירה על הגבולות. יש מתיחות באוויר, מסיבה לא ברורה עדיין, ואז ביום שישי זה מתחיל. כוחות סורים זזים לעבר הגבול ומפקדת הפלוגה מודיעה לסגן-משנה גור: "תתגבר מייד את המוצב".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

הוא קורא לחיילים ומודיע להם שמדברים על "יום קרב". הם היו בטוחים שהסורים יתקפו וחיל האוויר יפעל וישתק את הכוונות של הסורים, אך תוך שעות התברר כי המצב היה גרוע הרבה יותר. הם נראו בהמוניהם - כוחות סורים על הגבול, מוכנים. "כמו קהל בהופעה של כוורת הם נראו - מבחינת כמות האנשים", משחזר חיים רובינשטיין (60), אז מקלע גדודי, והיום מנהל מרכז מחשבים באגף תקשוב וניהול מערכות מידע במשרד הביטחון.

ואז מתחיל הירי: יום שישי בשעה 14:00 - כמו רעידת אדמה שלא נפסקת. "כולם די בלחץ כולל יוסי גור, אחרי שעתיים של הפגזה בלתי פוסקת יוסי גור פקד לעלות לעמדות, כולם בפחד שאי אפשר לתאר, אבל הולכים, הרגליים רועדות למרות שאנחנו צנחנים. אני משובץ בעמדה צפונית-מזרחית", ממשיך רובינשטיין.

"אני מרים את הראש כשאני מגיע לעמדה ושומו שמיים - אתה רואה כלים סורים מכל הכיוונים וזה ברור לי: אין מצב שאנו יוצאים מפה בחיים, אין כוחות שלנו שם". החיילים הופתעו מעוצמת הכוח הסורית: ג'יפים עם נשק נגד טנקים, הפגזות בלתי פוסקות, כדורים שפוגעים במוצב - והם בינתיים מקווים לטוב - נצורים מול הסורים אך נלחמים בכל הכוח.

פינוי המוצב ברמת הגולן (אלבום פרטי)

המג"ד יה-יה ניסה להרגיע: "תמשיכו להילחם"

"יש מקלע במוצב שמכוון לעבר תעלה נגד טנקים שצה"ל בנה למניעת חדירת הסורים - והתחלתי לירות. זה היה כמו 'אקמול נגד סרטן'. אנחנו ממשיכים לירות, כל טנק שעובר מול המוצב אתה יורה, זה ברור לנו שאנו מטווחים מכל הכיוונים, שומעים פיצוצים בלי הפסקה", הוא מספר בפירוט.

בינתיים, יוסי גור מדבר בקשר עם פיקוד צפון, המג"ד יה-יה, לימים האלוף יה-יה (יורם יאיר מ.ח), מנסה להרגיע את הרוחות, אך ללא הועיל. "זה ברור לנו שזה סוף המדינה ואתה רואה את המוות מול העיניים. אני יותר הייתי עסוק בלירות. לא ברור אם זה טנקים סורים או ישראלים. עוברות השעות, באיזשהו שלב אחד החיילים עולה לעמדה ותוך שנייה חוטפים שם איזה פגז בעמדה הזאת והחייל הזה עף 20 מטר אחורה, יש לו דם בפה באוזניים, זיהינו שהוא נפצע קשה, לא ברור לנו אם הוא שורד את הסיפור הזה".

הסורים בינתיים בטוחים שהחיילים במוצב נהרגו ומנסים לכבוש אותו עם טנקים. כשטנק סורי מתקרב 10 מטרים למוצב, החיילים מפתיעים אותו ויורים. החיילים הסורים יצאו ממנו מיד וזמן קצר לאחר מכן חוסלו. באיזשהו שלב, יוסי גור חטף רסיס ביד ימין ונפצע. "אמרנו שאם הוא נפצע זה סוף העולם. הוא שכב על הרצפה, הקצין היחיד במוצב, מנסים לחבוש אותו ולטפל בו והוא מתעלף, היד שלו תלויה באוויר ואנו קושרים את היד שלו ומורידים אותו לבונקר לוחמים", הוא ממשיך.

"חשבנו שזה הסוף". רובינשטיין (אלבום פרטי)

בינתיים יה-יה מנסה להרגיע בקשר: "תמשיכו להילחם, החילוץ בדרך". בעוד יוסי גור פצוע, החיילים ביקשו מכוחות תותחנים שנמצאים בעמדות 30-20 ק"מ משם לירות עליהם כדי שהסורים יברחו. יוסי גור קצת התאושש, הייתה שמועה שיש סורים בתוך המוצב ויוסי גור עם היד קשורה, הצליח לדרוך את הנשק שלו וחיסל כמה מהם. "יא יהוד, יא יהוד", הם צעקו לפני שחוסלו.

"כל החיים עוברים לך בראש. לאן הגעת ומה עשית בחיים. ככה אתה מסיים את החיים שלך. כששמענו את הסורים וזיהינו שהם בתוך המוצב, נזכרתי שאני בתור ילד קראתי את הספר של אלי כהן, שהיה מרגל, ושקראתי את הספר הזה אמרתי שאני לא יודע איפה אהיה בעתיד, אבל בשבי אני לא נופל", הוא מדגיש.

הם התחילו לדבר על זה, והסכימו אחד עם השני: אם הסורים מתקרבים אנחנו לוקחים את הרימונים ומתפוצצים יחד איתם. הם כבר היום מוכנים עם שני רימונים וכמובן שלבסוף זה לא יצא לפועל.

ביום שני הסורים מתחילים לסגת. בשעה 14:00 החיילים ראו ג'יפ מתקרב לעמדת השער. "מה? אתם פה?", התפלא לוחם סיירת שריון שהגיע לשם, וחשב שהם לא מזמן נהרגו מעוצמת האש של הסורים. אחרי שלוש שעות הגיע נגמ"ש ופינה אותם לתאג"ד. הם פוגשים שם עשרות פצועים וחיילים סורים שנפלו בשבי.

לא שוכחים את המראות

החיילים נלקחים לקיבוץ אפיק - נתנו להם מדים חדשים, הם אכלו והלכו לישון. "בבוקר אוספים אותנו, ומורידים אותנו לכנרת לחניון של קיבוץ עין גב ושם כל מי ששרד מהגדוד נמצא. אתה מתחיל לראות את החברים מהמחלקה הפלוגה והגדוד והכל מתפרץ, אנשים בוכים ושומעים שזה נהרג וזה נהרג".

אחרי שבוע הם הוטסו לסיני - להילחם במצרים, שם זו חוויה אחרת, קרב חדש, חיילים חדשים ואתגרים שונים. "זה כבר כמו שידור חוזר, זו כבר מלחמה אחרת", מסכם רובינשטיין.

יה-יה ניסה להרגיע: "תילחמו" (אלבום פרטי)

רובינשטיין עדיין זוכר את המראות, ואת המבט של אביו כשהגיע הביתה. הוא עלה מברזיל עם הוריו ניצולי השואה, שרק קיוו שהוא יחזור בשלום הביתה. גם שני אחיו שירתו במלחמה במילואים וחזרו בשלום לביתם.

החודש ייפגשו לראשונה מאז המלחמה אחרי 40 שנה החיילים ויספרו את סיפורם - כל אחד מנקודת מבטו, במטרה אולי להבין יותר מה קרה שם בארבעת הימים הדרמטיים, במוצב 116 ברמת הגולן - 15 חיילים שהיו נצורים מול כוחות לא נגמרים של סורים שלא מפסיקים לירות.