"דברים שלא ידעתי על צפריר": אלמנת הקצין במסע בעקבותיו

סיון, אלמנתו של רס"ן צפריר בר אור ז"ל שנפל ב"צוק איתן", החליטה להנציח את בעלה בסרט. בדרך למדה להכיר עוד קווים לדמותו. "חייליו לא פחדו ממנו, הם פחדו לאכזב אותו", סיפרה

מאז ששכלה את בעלה במבצע "צוק איתן" הוסיפה סיון בר אור, אלמנתו של סמג"ד גדס"ר גולני רס"ן צפריר בר אור ז"ל, ללמוד את דמותו של אבי ילדיה בכל יום מחדש. דרך עיניהם וחוויותיהם של חבריו ופקודיו זכתה סיון להיחשף לפנים חדשות ולא מוכרות של אהובה, וללקט את כולן יחדיו לכדי סרט על אודותיו שהפיקה יחד עם היוצר אבי הלר. "אני פחות מתחברת לאנדרטאות, אלא להעברת המורשת שלו - זה משאיר אותו חי", היא אומרת.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

כשהיא מביטה בבתה ליאן שתחגוג בקרוב שנתיים ובהראל שאותו ילדה בחג הסוכות האחרון, מאפשרת סיון בר אור לתחושות השמחה והאושר להאפיל לרגע על הגעגוע ועל העצב שנמצאים איתה שם כל הזמן. את הסיפורים ואת הזיכרונות על האב שילדיה לעולם לא יכירו אספה סיון בחודשים האחרונים מאז מותו במסע שערכה בתחנות חייו של בעלה המנוח.
 
עשרות המפגשים והשיחות שקיימה עם חברי ילדותו, עם מפקדיו ועם פקודיו של צפריר גילו בפניה פנים חדשות ומרגשות של האיש שעמו הקימה את ביתם המשותף שאליו לא ישוב עוד. "היה לי ברור שתהיה כאן הנצחה", היא אומרת. "אני פחות מתחברת לאנדרטאות וללוחות זיכרון, חשוב לי יותר להעביר את המורשת שלו, את הערכים שהיו לו. הוא היה מחנך באופיו ודאג להפיץ את ערכיו לכל עבר, בצורה הזו סיפורו יישמר וזה משאיר אותו חי באיזו שהיא צורה".
 
יחד עם היוצר הדוקומנטרי אבי הלר, החלה סיוון בתיעוד הסיפורים ששמעה. עם כל צעד שעשתה גילתה כיצד המוכר והזר מתערבלים לכדי קווים נוספים לדמותו שלא הספיקה להכיר. "הרבה מהסיפורים מתחברים מזוויות שונות ודמותו של צפריר רק מתחזקת אצלי, מתחדדת", היא מתארת. "אני שומעת הרבה מוטיבים חוזרים כמעט בכל סיפור, כמעט בכל אירוע עולות הנקודות החזקות שלו, אותן הכרתי ואהבתי. העדויות שאספתי מציירות את צפריר בצורה שאני רוצה לזכור אותו, בצורה שאני רוצה שילדינו יזכרו אותו".
 

(באדיבות המשפחה)

"האתגר הוא לצמוח"
 
סיון הייתה בחודש השישי להריונה כשנציגי קצין העיר הקישו על דלתה. את ההכנות ללידה נאלצה לעבור לאחר מכן לבדה בצל האובדן הכבד, אך מאז הגיח הראל לעולם היא משתדלת לקיים את צוואתו של צפריר ולחיות מתוך שמחה.

"הרבה יותר קל להיות עצובה, ואני מסרבת להיכנס לעולם הזה של העצב", היא אומרת. "אני יכולה פשוט לבכות, אבל האתגר הוא להישאר שמחה בעבורו ולצמוח, זה משאיר את החיות שלו. צפריר היה הבן אדם הכי חי שהכרתי. הוא היה שמח כל הזמן ומלא ברוח שטות. לילדים שלו היה את האבא הכי שמח בעולם ואני לא יכולה להעניק להם בית עצוב".
 
בערב שלפני יום הזיכרון הראשון שלה כבת למשפחת השכול, התפנתה סיון לפגוש מספר מתנדבות בשירות הלאומי. "הן מופתעות לשמוע את הגישה שלי", היא מגלה. "אני בלב שלם ובחיוך רחב מספרת להן על האובדן שלי ועל הדרך שלי לזכור את צפריר. כל אחד ששומע את הסיפור שלו לוקח איתו משהו לדרך".
 
למרות שפרטי האירוע כבר חרוטים עמוק בזיכרונה, את חלקו האחרון והטרגי של הסיפור עדיין מתקשה סיון לשחזר. בקול סדוק היא שבה ונזכרת בלילה ההוא של מוצאי שבת 19 ביולי, שבו ידעה שצפריר כבר לא ישוב אליה הביתה. "צפריר והחיילים נכנסו לשכונת סג'עייה שבעזה אחרי שכבר היו שם כמה היתקלויות וצה"ל כבר ספגו שתי אבידות", היא מספרת. "צפריר מנסה לשמור על מורל כדי לעודד את החיילים להשלים את המשימה, והם ממשיכים פנימה".
 
בשלב הבא הקיפו הכוחות בית שבו התבצר מחבל. "הדרך היחידה הייתה להוריד את הבית עם דחפור", מציינת סיון מפרטי תחקיר האירוע. "המג"ד סא"ל רועי לוי וצפריר מחליטים להיכנס לבית כדי לבחון את המשך הדרך. הם עולים לקומה השנייה, שם הם פורשים את המפות ומתצפתים על השטח. בעודם מסמנים עם טוש אדום את תמונת ה'אויב', הבית חוטף טיל נ"ט שנורה מהרחוב". מעוצמת הפיצוץ קורס קיר הבית על צפריר ועל קצין המבצעים סרן צביקה קפלן, והשניים נהרגים במקום.
 

(באדיבות המשפחה)

ההודעה על מותו הגיעה בוואטסאפ
 
זמן קצר לאחר מכן נפוצו ברשתות החברתיות דיווחים על פציעתו של המג"ד רועי לוי בתקרית אש בעזה. בעת שעשתה את דרכה לביתו של לוי, קיבלה הודעה בוואטסאפ על כך שהמג"ד והסמג"ד נהרגו. "ידעתי את ההבדל הדק שבין ההגדרה 'פצוע אנוש' ל-'הרוג'", היא מספרת. "בשלב הזה אני מתחילה להתפלל שבעלי פצוע, שזה מוזר לחשוב על זה. קיוויתי שהוא 'רק' פצוע אנוש". כעבור 20 דקות לערך התקבלה ההודעה הרשמית על מותו של צפריר.
 
בשיחות שקיימה מאז עם חייליו של צפריר, נדהמה סיון לגלות את גודל ההערכה שרכשו לו אלה שבמחיצתם שהה במשך יממות שלמות עד רגעיו האחרונים. "החיילים שלו היו מגויסים בנפשם", היא מספרת. "הם לא פחדו ממנו, הם פחדו לאכזב אותו".
 
בעזרת הזיכרונות והסיפורים שחלקו עמה, האירה סיון את דמות הקצין והמפקד של בעלה, שאותה הטיבה להכיר לפני כן. "לי הוא תמיד אמר שאם הכל עבר בסדר, אז אין שום סיבה שאנשים יידעו מה עשינו", סיפרה סיון על הרגעים שבהם ניסתה לגשש בשיחות עם בעלה המנוח על שירותו. "כשישבתי ושמעתי מהם לפרטי פרטים על חלק מהמבצעים שבהם הוא היה מעורב, נותרתי עם פה פעור. צפריר הוא האחרון שהיה חוזר הביתה ואומר 'תקשיבי, הורדתי 4 מחבלים'".
 
זמן קצר לאחר מותו של צפריר, חברה סיון ליוצר הדוקומנטרי אבי הלר, שהוא גם אחיו של מפקד הגדס"ר הקודם סא"ל קובי הלר. קובי אף קרא את הברכות בברית של בנה של סיון, ויחד החליטו השניים להפיק סרט לזכרו. "ידעתי כמה אחי קובי אהב את צפריר וכמה הוא לקח קשה את נפילתו", סיפר הלר שהפיק, ביים וצילם את הסרט. "בחודשים האחרונים של עשיית הסרט זכיתי להכיר את סיון, את ההורים ואת המשפחה המדהימה של צפריר שנכנסו לי ללב, ובעיקר זכיתי ללמוד ולהכיר על  דמותו של צפריר שככל שאני לומד ונחשף אליה אני מבין איזה אדם נדיר הוא היה".

(באדיבות המשפחה)

"הסרט ישפיע על כל מי שיצפה בו"

בשיחה הראשונה שערכו סיון ואבי, היה ברור לשניהם כי העבודה על הסרט צריכה להתחיל בהקדם, מתוך שאיפה להשלימה עד יום השנה למותו של צפריר. "ככל שזה קרוב יותר - זה אמיתי יותר", היא מסבירה. "כדי שהסיפור יסופר היטב, עדיף להתחיל אותו לפני שהדברים מתרחקים. אני חושבת שהוא ישפיע על כל מי שיראה אותו. הסרט הוא לא רק לילדיו שיכירו אותו טוב יותר, כי צפריר שלי יכול להתחבר לרבים אחרים. אופי הפיקוד שלו יכול להראות לאחד כיצד ניתן להיות מפקד שלא מכוח ההיררכיה אלא מתוך אכפתיות, בעוד שאחר יכול לקחת משהו מהזוגיות הנפלאה שהייתה לנו. אחד הדברים שהכי כואבים לי שלילדים שלנו לא תהיה זוגיות כזו מול עיניהם שיוכלו ללמוד ממנה".
 
לאורך הצילומים זיהתה סיון לא פעם קטעי עלילות שהכירה משנות חייו המוקדמות של צפריר, כשלצדם החלו לצוץ פרטים חדשים שאליהם נחשפה לראשונה. "לי לא תהיה שום אפשרות לערוך את הסרט", היא מודה. "בכל סיפור אתה מזהה ניצנים של צפריר שאני מכירה; החל מילדותו בעכו דרך חבריו בתיכון, שחלקם הלכו לכיוונים שונים מאוד, ועד לחבריו מהתחנות הראשונות בצבא. אלו סיפורים שלא הכרתי, צדדים שבו שכמעט לא ראיתי".
 
בין שאר הסיפורים המרגשים שחלקו עמה מכריו של בעלה המנוח, גילתה סיון על מחוות שונות – חלקן מרגשות עד דמעות, שעליהן חתום שמו של צפריר. "במהלך השבעה סיפר לי צעיר שהיה החובש הפלוגתי שלו על מקרה שבו צפריר הוציא כרטיס אשראי וביקש ממנו לצאת ולקנות כמה תנורי חימום ולחלק אותם לחיילים בודדים, לא לפני שהוא השביע אותו שלא לספר על כך לאיש. גם אני לא ידעתי על זה. לצערי לא לקחתי את שמו של הבחור, אבל אני אני עוד אמצא אותו".