הרמטכ"ל גנץ סוגר שנה: "יש אופציות חזקות על השולחן"

הזמן רץ. רב-אלוף בני גנץ מציין שנה ראשונה על כסא הרמטכ"ל, ג'וב שאף פעם לא היה קל ובימים אלו הוא מסובך במיוחד: טרור, קסאמים ושאלת התקיפה באירן, לצד קרבות מסוג אחר מול האוצר, כשלכל אלו מצטרפת סכנה שאף רמטכ"ל לא הכיר - שירת נשים. שנה אחרי, מי זוכר שגנץ בכלל לא היה אמור להיות רמטכ"ל. ריאיון מיוחד

"ב-23 בדצמבר 2007, כשנסעתי להיות נספח, עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי בשדה התעופה. נתתי את המצת למישהי ומאז לא נגעתי", הוא מספר בחיוך. עם או בלי סיגריה, השנה הקרובה תניח על הכתפיים האלה, של רב-אלוף בני גנץ, משקל עודף. משקל של החלטה מן הכבדות שהונחו אי פעם על כתפי רמטכ"ל. נכון שהוא לא יהיה שם לבד, אבל לאמירתו שלו יהיה משקל מכריע.

"אין ספק ש-2012, אולי השנה שאחריה, הן שנים שההחלטות בהן עשויות להיות יותר משמעותיות מאשר שנים אחרות, אבל אנחנו עוקבים אחרי הדברים, עושים את הדיונים המקצועיים במקומות הנכונים, ואני מאמין שנדע לקבל את ההחלטות הנכונות", הוא אומר בראיון מיוחד לחדשות 2.

אני אשאל אותך נורא בפשטות: אתה בעד תקיפה באירן, אם יהיה צורך?
"אני בוודאי צריך להשאיר את כל האופציות על השולחן, בוודאי צריך להכין את כל האופציות - שהן תהיינה אמיתיות, שהן תהיינה יסודיות, שהן תהיינה חזקות, אבל ברשותך, רוני, את הבעד ונגד
אני מעדיף לעשות בפורום היותר מתאים".

מופעלים עליך לחצים לקבע או לקבוע איזושהי עמדה בעניין הזה?
"אני לא אדם לחיץ, רוני".

החלום להיות רמטכ"ל התנפץ לבני גנץ לפני קצת יותר משנה. אחר כך באו התהפוכות שהביאו אותו בחזרה למדים. בימים אלה הוא משלים שנה בתפקיד, אחת משלוש, או אולי ארבע.
הרמטכ"ל, איזה שנה עברה עליך, השנה האחרונה?
"עברה עליי שנה טובה, מאתגרת מאוד. לא פשוטה. אני מסתובב המון בשטח, רואה טייסות, רואה שייטות, רואה לוחמים, רואה מפקדים. נמצא בדיונים אסטרטגיים, פוגש דרג מדיני, פוגש שותפים בעולם. לא פשוט אבל בסך הכל שנה מאוד מאוד טובה".

אחת האמירות היותר זכורות שלך, שאמרת ש'הריח הרע עדיין עומד בחללו של החדר', ועד שהוא לא יטוהר לא תהיה אווירה טובה - יש עדיין הריח הרע הזה? אני מדבר על פרשת הרפז.
"אני חושב שהאווירה שבתוכה אנחנו מתפקדים היום היא אווירה הרבה יותר פתוחה, הרבה יותר נינוחה, הרבה יותר משתפת פעולה. לא חסרת מתחים - צריך לזכור, רוני, זה הארגון הכי גדול במדינת ישראל, וככזה תמיד יימצאו בו מתחים, שהם טבעיים לכל סוג של ארגון בגודל הזה. אבל אני חושב  שהקולגיאליות קיימת והאתיקה ישנה. אני מאוד מקווה שדוח המבקר, שאמור להתפרסם בהקדם, אני מניח, יאמר את דברו, קשים הדברים ככל שיהיו. אמת הייחוס הזאת היא דבר נדרש. צריך לפרסם את זה, להבין את זה, ללמוד את זה, להסיק את המסקנות הנדרשות ולהמשיך קדימה. אין לנו את היכולת, בכלל, לדוש בביצה הזאת. יש לנו משימות מלאות אחריות לקיים".

שמע, זאת ביצה שלפחות שר הביטחון מדבר עליה כעל משהו מאוד מאוד טובעני.
"טוב, אני לא שופט אותם. אני יודע איפה אני נמצאתי בסביבה ההיא, משוכנע בניקיון כפיי מעל ומעבר, צר לי שהייתה תקופה כזאת, אני מקווה שהיא עברה חלפה לה. מצדי, אני עושה את כל המאמצים שכך יקרה, ואני מקווה שדברים יובהרו".

משוכנע גם בניקיון כפיהם של גבי אשכנזי, של גדי אייזנקוט?
"אני חושב שהם אנשים נפלאים שתרמו רבות למדינה, כמו שאני חושב ששר הביטחון עושה רבות למען המדינה, ואני לא מתכוון להיות השופט. יש דוח של המבקר, הוא יגיד את דבריו ואנחנו נמשיך משם קדימה".

אתה יודע, אתה איש מאוד נעים הליכות, מאוד רגוע כזה. יש מי שיפרשו את הרוגע הזה שלך אולי כחולשה, אולי כאדם שאפשר ללחוץ אותו. אתה ער למצב הזה?
"תראה, אני חושב שנועם הליכות ודרך ארץ ושיקול דעת זה לא חולשה. זה איננו חיסרון. מי שחושב שזה הופך את האדם שנוהג ככה למשהו שהוא אינו יציב, הוא ב-180 מעלות הפוך מהמציאות".

מה שאתה אומר לי, בעצם, שלבני גנץ יש גם ציפורניים.
"כשצריך אז משתמשים בהן. אני לא מחפש פוזות, אני לא מחפש לעשות הצגות לאף אחד. כשזה נדרש - זה קורה".

השאלה אם גם מול בכירים, אנשים שמעליך, ראו את הציפורניים.
"כל מי שצריך".

אתה יכול לפרט, או...
"לא, ברשותך, אני חושב שזה לא ראוי, אבל אני יודע לעמוד על שלי".

הוא לא ממש אוהב את הראיון הזה, צריך היה לשכנע אותו, הסבירו לי, וזה היה קשה. קודמו לתפקיד, גבי אשכנזי, העדיף לחלוטין שלא. לגנץ יש הסבר למה כן.
"התלבטתי, כי אני לא מת על הפוזה, אבל אני חושב ש..."
למה פוזה? שיחה נעימה.
"שיחה יפה, כן.  בהחלט, ודאי כשאתה נמצא פה... רוני, אני חושב שאני לא אדם פרטי. אני אדם פרטי מצד אחד, אבל אני אינני אדם פרטי מצד שני. כשם שאני מופיע בכנסים ונואם או נפגש, במינון נמוך אני חושב שראיון כזה הוא דבר נכון. המינון לא יגדל, לא לדאוג".

זה היה בוקר מאוד מוקדם בדרך לבסיס האימונים בצאלים. הרעיון - להטעות אותם בשעת ההגעה כדי לבצע ביקורת פתע, לפגוש אנשי מילואים.
"תשמע, אתה בא, רואה אנשי מילואים לוקחים את זה ברצינות. חקלאי מרמת הגולן, משאיר שם אלפיים דונם מאחורה, יחד עם החבר'ה שלו, כל מיני מהנדסים, מהנדסי מערכות וכולי, יורדים לפה, נכנסים למדי ב' מצ'וקמקים ועושים את העבודה כמו שצריך".

אגב, זה לא רחוק כל כך מן המקום שבו, רק לפני חודשיים, נורה פגז אחד בטעות קרוב אל המקום
שבו עמדו הרמטכ"ל ואחרים וצפו בתרגיל. הארטילריה לא תבוא פה, קרוב?
"שאלתי מקודם אם הוא ירה כדורי ביקורת...", צוחק הרמטכ"ל. "בסך הכול היה תחקיר, עשו, למדו. מטפלים בלקחים שלו. אפילו עידכנו אותי הבוקר במה קורה פה בעניין הזה. קורה".

וזה לא צריך לקרות.
"מדובר באירוע שהמיקוד שלו הוא יחסית טכני-מקומי. זה היה פה, זה היה פה. ממש אחרי גבעת החול הזאת. ליד המאהל שם".

מישהו במהלך התרגיל הזה טורח ללחוש על אוזנו של הרמטכ"ל את חישובי העלות. טנק אחד, שעה אחת של נסיעה, פגז אחד, אלפי דולרים עפים כאן בכל רגע, וזה מביא אותנו למה שנראה עכשיו כמו בור התקציב הגדול.

אתה יודע, תקציב הביטחון זה ויכוח מאוד גדול, מביא אותך גם לסוג של התנגשות עם שר האוצר בישיבת ממשלה. מה, הם לא מבינים את המצב שאתה מבין אותו כל כך ברור?
"תראה, אני אינני נכנס לדברים של שר האוצר, הוא יבחר את דרכו שלו, אני אבחר את האתיקה שלי, ואני מרגיש נוח במקום שבו אני נמצא. אני גם לא בא בתלונות לאוצר שמסתכל על החיים דרך המסגרת המשאבית, זה תפקידם. אני מצפה מממשלת ישראל ומהעומד בראשה שיסתכלו על הדברים בצורה  רחבה, יבינו מה עומד על הפרק וידעו לשים את המשאבים בהתאמה לאחריות הנדרשת".

וכל זה נכנס לתוך מציאות אזורית שהיא בעיקר מאוד מאוד מעורפלת. גנץ בורר מילים בקפידה, מגדיר באופן פשוט וברור, כדרכו, את הצפוי. והוא בכלל לא בטוח שהמציאות הזו תתבהר במהלך שנות כהונתו.
" בטווח הזמן הקצר, מדובר באי-יציבות, מדובר בהתפתחות של ממש מרחבים שלמים, של פוטנציאל פח"ע הולך וגדל, סיני איננו מקום יציב. סוריה, שלהערכתי לא תשרוד במתכונת הנוכחית שלה, מייצרת לנו מרחב של אי-יציבות. איומי העבר לא נעלמו".

אנחנו יושבים פה לא כל כך רחוק מרצועת עזה. אמרת שבאיזשהו שלב, מוקדם או במאוחר, אם המצב שם יימשך, נצטרך להיות שם שוב.
"אם באמת המציאות תימשך, והירי הזה יימשך, ודאי אם יסלים, ודאי אם יהיו לו תוצאות קשות, אנחנו נידרש לפעול ואנחנו מוכנים לרגע הזה".

כן? זאת אומרת, יש פעולה, נגיד, רחבה ברצועת עזה שכבר מוכנה, ברמת הפקודות, והאימונים  התרגילים?
"הפעולה תמיד מוכנה, הפקודות תמיד ישנן, האימונים מתרחשים במחזוריות שמשמרת את הכשירות ואם נידרש - נדע לעשות את זה".

הבאתי איתי מכתב, הרמטכ"ל, שכותב לך טייס בחיל האוויר, במילואים. והוא מתאר כאן צבא שלא בכלל ברור מי נותן בו את הפקודות - אם הרבנים או רבי האלופים.
"אני לא חושב שהמכתב הזה משקף את המציאות באמת. אני חושב שיש מקום לפתח את השירות  המשותף. חושב שהציבור הדתי-לאומי במיוחד, והציבור הדתי כולל זה החרדי, הוא חלק מהחברה הישראלית. אני חושב שצה"ל צריך, ויכול,  להכיל בתוכו, לא לשנות, לא להפוך דתי לחילוני, חילוני לדתי".

אבל נדמה לי, בכל זאת, שיש איזושהי מגמה זוחלת  של איזושהי כפייה דתית בתוך הצבא, קשה להתעלם מזה.
"אף רב לא יפקד על היחידות שלי. ליחידות שלי יש מפקדים, הם ורק הם יפקדו עליהן".

כזכור, שר  ביטחון העדיף אחר לתפקיד הרמטכ"ל, ובני גנץ כבר נסע על האופנוע שלו כאזרח חופשי  ומשוחרר, אבל אז הוא נקרא לחזור, וסיבוב הפרסה הזה הוליד אצלו נקודת חוזק.
"תשמע, כשאני הולך לישון בלילה, ואני ככה... רגע לפני שאני צולל לעצמי, אני שואל את עצמי, תגיד, איפה כולם עכשיו? מה כולם עושים? מה יהיה מחר בבוקר? איזה החלטות צריך לקבל? איזה דברים צריך לקדם? ואני חושב שזה אתגר לא פשוט, זו זכות גדולה, ואני מדגיש שאני לא מרגיש גלמוד כי יש לי צוות נהדר, ואני חושב שיש חבורת מפקדים מצוינת שאיתה אני עובד.

"אבל אחרי כל זה אתה בסוף לבד, אתה צריך להחליט, בין שזה יהיה איוש, בין שזה יהיה לאשר מבצע, בין שזה לקבל החלטה פיקודית, בין שזה להימצא בדילמות גדולות. אבל לא הכריחו אותי, ביקשו - הסכמתי, ואני שמח שאני עושה את זה".

רצית?
"רציתי, ואחר כך הסכמתי, וככה זה נמצא היום".

בני גנץ הוא איש, בעיקר, מאוד נקי. הביטוי קצין וג'נטלמן יושב עליו מאוד טוב. יש בו נועם, יש בו מנהיגות אבל כזו שקטה, רגועה. לא איש מדנים האיש הזה, אבל גם לא אחד שיבליג על חציית קווים אדומים שהגדיר לעצמו. במהלך יום הצילומים הזה הוא רומז יותר מפעם אחת שלא יהיה נכון לבדוק את הקווים האלה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת