סרטי הוידאו הביתיים של יצחק רבין

זה היה התחביב הפחות ידוע שלו, לפחות לא בציבור. הרבה לפני שבכל טלפון כיס הייתה מצלמת וידאו - יצחק רבין קיבל מסרטת 8 מ"מ שאיתה לא הפסיק לצלם. כרמטכ"ל, כשגריר, כאבא. התמונות המרגשות האלה אומרות משהו לא רק על נפשו של האיש שצילם אותן, אלא גם על נפשה של המדינה הצעירה שהיתה פה פעם

יש משהו פיוטי בצילומים האלה, הם משדרים רכות. כמעט קשה להאמין שמי שצילם אותם הוא יצחק רבין - האיש הסגור, הפלמ"חניק הקשוח שקימץ במילים, האיש שהורה "לשבור להם את הידיים והרגליים", ומתברר שהייתה לו בכלל נפש עדינה של אמן.

"הוא היה משוגע על מפלים, יצחק", אומר היום בחיוך הנשיא שמעון פרס על חברו-יריבו משכבר הימים. "אמרתי לו: כל המפלים אותו הדבר, והוא צחק".

הסיפור הזה מתחיל ב-1963. יצחק רבין, אז סגן הרמטכ"ל, מקבל מסרטת 8 מילימטר צבעונית, ומתחיל להתאמן במצעד צה"ל ביום העצמאות. לפני 46 שנה, חשוב לזכור, לא הייתה טלוויזיה בארץ ולרוב האזרחים בקושי היו מצלמות סטילס.

דמיינו לעצמכם, על בימת הכבוד, בין כל השרים, יושב לו סגן הרמטכ"ל, ולא מפסיק לצלם במצלמה החדשנית. כולם במצעד מחייכים, גאים, נהנים, אבל רבין דווקא תופס את דוד בן גוריון בפוזה מעט עגמומית. אולי בן גוריון כבר ידע ששבועות מעטים לאחר מכן, על רקע פרשת לבון, הוא יתפטר מראשות הממשלה.

הרמטכ"ל שמצלם את המשפחה
 
ב-1964 מתמנה יצחק רבין לרמטכ"ל צה"ל. ברגעים המעטים בבית, בעיקר בסופי שבוע, הוא לא מפסיק לתעד את המשפחה. את דליה ויובל הצעירים משחקים בתל אביב של אמצע שנות ה-60', את אשתו לאה סורגת, וביום אחר שוב סורגת, אבל שלא תטעו - ללאה רבין, מסתבר, היו עוד כישורים.

"סבתא... סבתא קופצת בחבל?", לא מאמינים נכדיו של רבין הצופים בסרט. "היא הייתה צעירה פה, וטובה בזה, ראית?". הבת דליה רבין מספרת כי "הוא, בכלל, אם זה היה תלוי בו, ביום שבת הוא היה ישן, כי הוא היה נורא עייף. אבל פה נכנסה אימא שלי. שבת - עושים משהו עם הילדים. וכמעט כל שבת נסענו לאיזה פיקניק, ואז הוא היה לוקח את המצלמה ומצלם אותנו".

ואלה אולי רגעי החסד האחרונים שחלקו ביניהם יצחק רבין ושמעון פרס, לפני שהחלה היריבות המרה ביניהם. ב-1966 נסעו השניים במשלחת ביטחונית לאפריקה. פרס היה אז סגן שר הביטחון, רבין – הרמטכ"ל.

פרס: "אמרתי לו - צילמת מספיק"

"אני לא ידעתי שהוא היה כזה מסור לצילומים", אומר פרס. "עם שתי מצלמות, הוא פשוט היה מוקסם מן העניין". המצלמה אפשרה לרבין כדרכו להיות קצת מרוחק מהעניינים. הוא צילם את פרס לא מעט, אבל התלהב באמת כשהפגישות הרשמיות הסתיימו. "אני לפעמים הייתי מאבד את הסבלנות", מספר הנשיא. "אמרתי: 'מה? כבר צילמת מספיק'. יצחק היה בדרך כלל איש מאוד מאופק, ביישן כמעט. כאן היה איש אחר, אגרסיבי עם המצלמות. כל דג, כל ענף, כל מעיין. ואני קצת איבדתי את הסבלנות, אמרתי: 'יצחק, אין לנו כל כך הרבה זמן'. אז הוא אמר: 'זה מוכרחים וזה מוכרחים'".

בביקור הרשמי הבא, באירן של השאה - אז ידידת ישראל, לשכתו כבר ביקשה במפורש שייקחו אותו לאתרים בהם אפשר לצלם. רבין יצא לשם עם שתי מצלמות, התרוצץ בין אתרים היסטוריים למפעל לשטיחים פרסיים. אפשר לראות מה עשה הצילום לרבין, הרמטכ"ל המופנם שכרע תחת הלחץ לפני מלחמת ששת הימים, פתאום מחייך, נהנה מכל רגע - ואפילו מרשה לעצמו להשתטות קצת.

"הוא היה איש מאוד מאוד סגור", אומרת בתו דליה, "והמצלמה עזרה לו להסתכל מהצד. זה מין סוג של הגנה". ואחותו של רבין, רחל, מסבירה ואומרת ש"אישית, אתה לא נחשף. אתה לא צריך לדבר עם אנשים, אתה לא צריך לספר להם. אתה מצלם".

משפחת רבין מגלה את אמריקה

רבין מונה לשגריר בארצות הברית כמעט מיד אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים. הוא פשט את מדי הרמטכ"ל, ועבר לוושינגטון בדיוק בסוף הסיקסטיז. הצילומים הראשונים באמריקה היו די פשוטים. הוא צילם דקות ארוכות את מכשיר הטלוויזיה בבית – פשוט כי בישראל לא הייתה טלוויזיה. בעצם, היתה טלוויזיה עם ערוץ אחד בלבד.
 
הוא לא הפסיק לרגע לצלם: בשלג, במשחקי הפוטבול, בטיולים לאורך אמריקה, בחווה של ידידים. רבין הביא את המצלמה אפילו לאירועים דיפלומטיים. הנה כאן, סגן נשיא ארצות הברית, יוברט האמפרי. האמריקנים נאלצו להתרגל לשגריר שהגיע עם המצלמה לכל מקום.

מדי שנה, עם בוא האביב, היה רבין מתגנב מהשגרירות כדי לצלם את פריחת עצי הדובדבן על גדות נהר הפוטומק בוושינגטון. הטבע, כבר אמרנו, היה אהבתו הגדולה כצלם.

הצילומים האחרונים של רבין הם לקראת סוף 1973, לפני מלחמת יום כיפור. המלחמה הייתה סוף עידן התמימות, קץ האופוריה הישראלית - וגם הסוף לתחביב של רבין. כאילו מעתה לא ראוי שלאיש ציבור יהיה תחביב, כאילו אסור לו ליהנות מחיים פרטיים.
 
יצחק רבין חזר לישראל, ב-74' התמנה לתפקיד ראש הממשלה, ומאותו רגע הוא הניח את המצלמה במחסן ולא השתמש בה יותר.