כלת פרס ישראל אסתר הרליץ נפטרה בגיל 94

הרליץ, שכיהנה כקצינה בצבא הבריטי ובצה"ל, הייתה ממייסדות משרד החוץ ומבכירות הדיפלומטים במשך עשרות שנים. הרליץ המשיכה בחייה לפרוץ תקרות זכוכית - השגרירה האישה הראשונה, האישה הראשונה בוועדת חוץ וביטחון - וזכתה בפרס ישראל על תרומתה הענפה לחברה

השגרירה הישראלית הראשונה (משה מילנר, לע"מ)

אסתר הרליץ, חברת הכנסת לשעבר ואחת הדיפלומטיות הבכירות בתולדות ישראל, הלכה היום (חמישי) לעולמה בגיל 94. הרליץ כיהנה כשגרירה הראשונה של ישראל כשמונתה ב-1966 לשגרירת ישראל בדנמרק, וזכתה בפרס ישראל על מפעל חיים בשנת 2015. כמו כן היא הייתה האישה הראשונה בוועדת החוץ והביטחון ויזמה את הקמת ועדת העלייה והקליטה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

הרליץ נולדה ב-1921 בגרמניה למשפחה ציונית, שעלתה ארצה ב-1933 והתיישבה בירושלים. אביה גאורג היה לימים מייסד הארכיון הציוני. בצעירותה הצטרפה להגנה ושמרה על מכשיר הטלפון היחיד בשכונתה תלפיות, ובהמשך הצטרפה לשמירות ואומנה לתפעל נשק.

פעילותה לא התבטאה רק בהגנה: כתלמידה בולטת בתיכון חדש בירושלים, היא פעלה להנחלת לימודי ערבית במקום צרפתית. לאחר מכן למדה בבית המדרש למורים על שם דוד ילין וב-1941 קיבלה תעודה הוראה והחלה ללמד תלמידי חטיבת ביניים בכרכור, שם הקפידה לשים דגש על לימודי האנגלית למרות שזו נחשבה אז ל"שפת האויב".

קבעה את קוד הלבוש לנשים במשרד החוץ, נשלחה לגיוס כספים

לאחר שנה התגייסה הרליץ ליחידת הנשים של הצבא הבריטי - ATS - והייתה אחת מראשונות בנות היישוב שחברו לכוחות צבא הוד מלכותה. הרליץ שירתה במצב הבריטי עד לשנת 1946, במקביל לפעולתה בהגנה, ואף הוצבה בקהיר וסייעה בפענוח צפנים. בשנים אלו התקדמה בסולם הדרגות ומונתה למפקדת פלוגה. במהלך שנותיה בקהיר טיפחה קשרים חזקים ויציבים עם הקהילה היהודית, שאירחה את צבאות בעלות הברית.

עם תום מלחמת העולם השנייה שבה הרליץ לארץ ושבה לפעולות חינוך לצעירים - אך המיזם הופסק בשל גיוסם של התלמידים לצה"ל. הרליץ, ששבה לעבודה במחלקה הערבית של הסוכנות היהודית, נפצעה בראשה בפיצוץ שאירע בבניין הסוכנות. בתחילת מלחמת העצמאות עלתה הרליץ עם חברותיה לירושלים הנצורה על מנת להקים יחידת ח"ן (חיל נשים).

בשל היותה בוגרת קורס דיפלומטים, תבע משרד החוץ כי הרליץ תגיע לפתיחת משרד החוץ וקבלת השגריר האמריקני ב-1948. הזמנתה של הרליץ עוררה את השאלה לגבי קוד הלבוש הטקסי של נשים דיפלומטיות, ולבסוף הוחלט כי תלבש חליפה אפורה עם כובע קש לבן.

ב-1949 נשלחה הרליץ לעצרת האו"ם למשך שלושה חודשים ושובצה לוועדה המדינית. במהלך שהותה התפתחה ידידות בינה לבין אלינור רוזוולט, ואשת הנשיא לשעבר אף הגיעה לביקור בישראל בעקבות ההיכרות ביניהם. שנה לאחר מכן הועברה לתפקיד "מזכירה ראשונה" בשגרירות בוושינגטון ועסקה בין השאר בגיוס כספים במסגרת המגבית היהודית - ה"בונדס".

הרליץ מילאה תפקיד חשוב במו"מ עם גרמניה בנוגע לשילומים: שר החוץ אבן שלח אותה למשרד החוץ האמריקני על מנת שתשכנע אותם לא לחתום על הסכם שלום עם גרמניה לפני שזו תשלם פיצויים לעם היהודי וישראל. בשל הלחץ נוצרו המגעים הישירים בין ישראל לגרמניה.

יזמה את אות הנשיא למתנדב

בסוף שנות ה-50' נבחרה למועצת עיריית תל אביב ועסקה בעיקר בנושאי חינוך - לימוד קרוא וכתוב לעולות והקמת ספריות בשכונות. ב-1963 חזרה למשרד החוץ ולאחר שלוש שנים מונתה לשגרירה בקופנהגן והפכה לשגרירה הראשונה בשירות החוץ.

ב- 1966 מונתה אסתר הרליץ לשגרירה בקופנהגן והיתה האישה – השגרירה הראשונה בשרות החוץ הישראלי. ב-1972, לאחר כהונה מוצלחת בדנמרק, הקימה הרליץ את מרכז ההתנדבות ומונתה ליועצת ראש הממשלה גולדה מאיר לענייני התנדבות: בין השאר פעלה לגיוס המתנדבים במלחמת יום הכיפורים.

ב-1973 נבחרה לכנסת השמינית מטעם המערך, ושברה תקרת זכוכית נוספת כאשר מונתה לאישה הראשונה בוועדת החוץ והביטחון. כמו כן יזמה, יחד עם ח"כ גאולה כהן, את הקמת ועדת הקליטה והעלייה. ב-1978 נבחרה לי"ור נעמת תל אביב – יפו.

הרליץ יזמה את "אות הנשיא למתנדב", המוענק למתנדבים מדי שנה, וזכתה ב"מגן ראש הממשלה לקידום ההתנדבות". ב-2001 הדליקה בהר הרצל ביום העצמאות את "משואת ההתנדבות". עוד שימשה כחברת מועצת עיריית תל אביב יפו וקונסולית ישראל בניו יורק, זכתה בפרס רוזנבלום של עיריית תל אביב ועמדה בראש תחרות הנבל הבינלאומית.

במהלך שנותיה כדיפלומטית נחשבה הרליץ לנואמת ומרצה כריזמטית, שטסה לכל נקודה אליה נדרשה להגיע על מנת לגייס כספים ותרומות. אבא אבן אמר על הרליץ: "בכל התפקידים שלקחה על עצמה הצטיינה בשיקול דעת למופת, בתפיסה מפוקחת ובכושר הסברה מעולה. כל הישג שלה היה בגדר הבקעת חומה, כל מכשול היה לאתגר".

בנימוקי הוועדה לבחירתה של אסתר הרליץ לכלת פרס ישראל ב-2015 ציינו חבריה כי מאז קום המדינה בלטה הרליץ "בפעילותה הציבורית , ההתנדבותית הדיפלומטית שלה - כחלוצה ההולכת לפני המחנה ולעיתים כפורצת דרך לנשים רבות שבאו בעקבותיה. תחושת השליחות שלה והרצון לתרום לחברה ולמדינה ליוותה ומלווה אותה בכל פעילותה, מצעירותה ועד עצם היום הזה".