הדים ומבטים בהיכל הצדק

ישבתי באולם ג' של בית המשפט העליון וצפיתי בקצב. הוא מיעט להסתכל על השופטים, ונראה היה שהוא מתמקד בסמל המדינה שהתנוסס פעם מאחוריו - והיום מולו. חיכיתי לתגובה שלו, או של מישהו מבני משפחתו לעבר השופטים אבל זה לא קרה. הלהקה, אכן, מאבדת את המנהיג. קולות מאולם הדיונים בערעור קצב

קצב, היום בבית המשפט (mako)

במבט חלול, כבוי, כמעט ללא אינטראקציה עם פרקליטיו או בני משפחתו, האזין הנשיא לשעבר פעם נוספת להכרעת דין בעניינו.

הוא כבר רגיל לשופטים שמפרקים לגזרים את גירסתו ומאמינים למתלוננות נגדו, אבל הפעם נראה היה שהחיה הפצועה הזאת מבינה כי הקרב אבוד: לא תעזור התפרצות נוספת או שליפת ציפורניים, הלהקה המקיפה אותו כבר אינה יכולה לסייע, ראש השבט נפל ובקרוב יושם בכלוב. בספארי שבו הרשה לעצמו לנהוג כמלך האריות, יוכלו צאצאיו להביט בו רק דרך סורגים.

ישבתי באולם ג' של בית המשפט העליון וצפיתי בקצב. הוא מיעט להסתכל על השופטים, ונראה היה שהוא מתמקד באמצע האולם: בסמל המדינה שהתנוסס פעם מאחוריו - והיום מולו. אולי הגניב מבט אל שתי הקלדניות העמלות למרגלות השופטים - זאת בדיוק נקודת האמצע מולו. מצד שני, גם הפרקליט פלדמן לא הראה עניין ניכר במתרחש: הוא העדיף להשתמש בסמארטפון שלו לאורך רוב הקראת העירעור. קשה לי להאמין שסימס למישהו, אולי דווקא מצא משחק להעביר איתו את הזמן.

הלהקה איבדה את המנהיג

ציון אמיר, לעומתו, נראה עירני וממוקד. בחילופי הדברים עם השופטת מרים נאור, ניסה לרמוז שיש לעכב את ביצוע העונש בכמה שבועות "אלא אם יחליט מישהו אחרת"... נאור הרימה גבה בסגנון "מי יחליט אחרת?" והוא מיהר להסביר מיני דקויות לוגיסטיות של נוהלי שב"ס.

כמו בבית המשפט המחוזי, דווקא ראש ההרכב קראה את הכרעתה בקול שקט - אבל הי, לפחות המיקרופון עבד, והעיתונאים שישבו משני הצדדים (אמרו לנו שכאן יושבים בדרך כלל העצורים) יכלו לשמוע ולשחרר מעין תמליל אל האולפנים במעין שידור חי. אודה כי חשבתי על משפחת נאור: השופטת מרים ובעלה, מזכיר הממשלה לשעבר אריה נאור, שאצלו למדתי בעבר קורס במינהל ציבורי. שניהם נראים לי, אם יורשה בשפת יומיום אך במלוא הכבוד למערכת המשפט, הטיפוסים שיזדעזעו במטבח ביתם למקרא עבירות המין של מי בכלל ונשיא בפרט. "זה מינהל תקין?!", דמיינתי את בן זוגה של נאור מתריס, לו נתקל בסלון ביתם בתיק הראיות שלקחה אשתו הביתה לעיון.

השופט ג'ובראן קרא בקול ברור ובהיר. שמחתי על שבחלקו נפל להשמיע את הפרק בעניין השפיטה המוקדמת של הנאשם, יחס התקשורת למי שחש נירדף, וגם חריצת דין מוקדמת לכאורה בידי רשויות החוק והיועץ המשפטי לממשלה על מי שבעיני עצמו חף מכל אשמה. תהיתי אם מי מבני משפחתו של קצב יקרא לעבר ג'ובראן קריאות ספק-גזעניות, כפי שהיה כלפי השופט ג'ורג' קרא בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, אבל זה לא קרה. הלהקה, אכן, מאבדת את המנהיג, ואין מי שיקרא תיגר.

עדנה ארבל דנה באמינות המתלוננות ה"ישנות" ובתמיכה שהן סיפקו לדפוס הנאשם. היה לי קשה לשים לב מתי היא מדברת על א"נ או על א"כ, והמחשבה נדדה לנשים אחרות: קבוצת נשים בפייסבוק קראה להחרים היום את הטלוויזיה משום שאין בשיח הביטחוני שלה די קולות נשיים, ותחת הסיסמא "יונית אחת זה לא מספיק".

אז מי בעצם רואה את השידור שלנו עכשיו? כתבתי בבוקר ליוזמת המחאה שדווקא היום, צריך לראות טלוויזיה: שופטות בירושלים עושות צדק מאוחר, חסר תקדים, בהיסטוריה של המדינה. אם כבר חסרות נשים באולם, זה אולי בצוות ההגנה של קצב. או בלהקה המקיפה אותו בבואו ובצאתו. ומעניין למה.

מקום של כבוד בנפתולי כתבי האישום

אסף יחזקאלי. מבטים בהיכל הצדק (חדשות 2)
היה גם רגע של תסכול: האם באמת מאמין השופט ג'ובראן כי התקשורת תיזהר ולא תחרוץ גורלות? קל היה לרובנו בגלריית העצורים/העיתונאים להמשיך ולהקליד תמלילי תמלילים מאשר לחשוב על כך באותו הרגע. האם ייזהר יועץ משפטי אחר בדבריו כשיתראיין בפרשות מסוג זה בעתיד? מדור לדור, זה לא נראה ככה.

בית המשפט העליון קבע כי תופעת ההדלפות מחקירת משטרה ראויה לגינוי ויש להוקיע אותה מכל וכל, אבל קבע גם כי לא הוכח שהיו הדלפות מצוות החקירה עצמו או מלשכת היועץ המשפטי לממשלה. הייתי בטוח ששמעתי קולות גיחוך קלים מכיוון כתבי המשטרה והמשפט. זה היה רגע נאיבי, שנשכח עם המשפט הבא: קביעה חדה כתער כי דינה של טענת ההגנה מן הצדק להידחות.

רונית עמיאל ועמיתיה בפרקליטות נראו מחויכים למן הפרק הראשון בהקראה. משנקבעה שוב אמינותה של א', וזה קרה די מהר, עננה כבדה הוסרה מעל ראשם. אחרי שיצא קצב והאולם התרוקן, החליפה עמיאל חיבוק עם עמיתיה והיה נראה כי היא מתרגשת מאד. חיבוק של מנצחים ואולי גם מקום של כבוד בספרי הלימוד של נפתולי כתבי אישום. "היא התעקשה שיש בסיס", אמרו אז. מזוז התעקש לצאת לקרב רק עם נושאת מטוסים, והנה יש מי שמשפץ ספינת פח רעועה ומביא אותה לחוף מבטחים.

לא בוכה, כנוע

אינני משפטן, אבל ידעתי להעריך את העובדה שהשופטים דנו בטענות החלופיות מבלי לעסוק בשאלה מדוע לא מעיז הנאשם להעלות אותן על דל שפתיו ורק פרקליטיו מלהגים בהן. כשומע מן השורה, הטענות נידונו ונדחו בצורה מנומקת כשמחירן לנאשם ברור: גרסתך העקבית כי לא היו דברים מעולם תעלה לך גם בעתיד, במחיר של חופשות מהכלא או קיצור שליש וכיוצא באלה.

לא ראיתי את קצב בוכה היום, ולכל היותר היתה זו הזלת דמעה. גם ה"התפרצות" לדברי השופטים היתה כנועה ובעיקר תמוהה. "לא התראיינתי לאף טלויזיה", זעק, מתעלם מאותן מסיבות עיתונאים דרמטיות שעליהן התעקש ואותן ניווט בדרכו, או מהראיון ההוא בערוץ 2 שייזכר בתור המפגש המוזר בעמידה בחצר.

הנהלת בית המשפט והמאבטחים השתדלו לשמור על הסדר, ואף נציג של אף ערוץ לא גורש מן האולם תוך שהוא מנסה להקליט בניגוד לחוק - כפי שקרה בבית המשפט המחוזי. ובכל זאת, ביציאה, נמעך בהמולה צלם של אחד הערוצים. הכבלים של הציוד שלו ניתקו, ובאוזניה - מן הסתם - דרשו ממנו להילחם על מקומו ליד המרואיין. במר נפשו העז לצעוק על עמיתיו שיירגעו ויתרחקו, וקולו היה החזק ביותר שהדהד היום באולם המבואה של היכל הצדק והמשפט. את זה, גם השופטת בייניש או חוק יסוד בכנסת, לא יצליחו למנוע גם בפעם הבאה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת