מי צריך לבקש מאיתנו סליחה?

מאות אלפי ישראלים התמרדו השנה נגד מציאות כלכלית בלתי אפשרית. העם דרש צדק חברתי, שינוי שגם כעת לא נראה באופק. המציאות הכלכלית בישראל נוצרה על ידי אנשים, גופים ממשלתיים, מסחריים ופיננסיים. רגע לפני יום כיפור, זאת הזדמנות לבקש סליחה, ואולי גם לדרוש אחת מכל מי ששכח שכלכלה - היא אנשים

בבתי הכנסת ברחבי הארץ והעולם מתכנסים מאות אלפי יהודים לבקש סליחה. לעשות חשבון נפש, להכות על חטא שחטאו, בעיקר כלפי אלוקים. על עבירות שבין אדם לחברו אלוקים לא סולח, הוא ביטל לעצמו את ההרשאה לסלוח במקום האנשים שנפגעו מאחרים החיים לצידם. בקשת סליחה היא מעשה שמצריך מאיתנו להישיר מבט ולהודות בטעות, פנים מול פנים. אקט שיכול אולי לחולל שינוי קטן בדרך שאנחנו רואים את הדברים לקראת השנה החדשה.

זאת הייתה שנה של חרמות ומחאות. שנה בה חמתם של מיליוני ישראלים יצאה כנגד כל גורם שהכניס אותם למצוקה כלכלית, פשוט מלחיות. הכלכלה הישראלית המפוארת, המשגשגת, זכתה השנה - במקרים רבים בצדק - לגינויים רבים על שהפכה לכלכלה של מספרים קרים, של דוחות וממצאים, ושכחה שהיא צריכה להיות בראש ובראשונה כלכלה של אנשים. ועל כך היא צריכה לבקש סליחה.

שכר סליחה מינימאלי

הממשלה שהתאהבה בנתוני אבטלה נמוכים ושכחה שמאחוריהם עומדים חפויי ראש עובדי קבלן, שעובדים גם בין מסדרונותיה, ומשתכרים שכר רעב. ממשלה שנלחמה על כך שאותם עובדים לא יזכו לתוספת זניחה של מאה וחמישים שקלים בחודש לשכר המינימום המעליב שהם מקבלים. אותה ממשלה שלא ידעה לשים לעצמה גבולות וחנקה מעמד שלם עם מסים עקיפים שלא השאירו להם מרווח נשימה בארנק. אותה ממשלה שגם היום לא ששה לאמץ מסקנות של ועדה שהיא עצמה מינתה כדי להחזיר מעט שפיות למדינה, צריכה לבקש סליחה, מכל אחד ואחד מאיתנו.

אבל לא רק הממשלה צריכה לבקש סליחה, ובטח שלא רק הממשלה הזאת. גם בכירי המשק בישראל, שמתהדרים בסוף כל רבעון ברווחי עתק של מאות מיליוני שקלים על משק קטנטן, ראוי שיעצרו לרגע לבקש סליחה. התנצלות כנה מול מאות אלפי משקי בית שמשלמים יותר מדי כמעט על הכול - מוצרי מזון, שירותי תקשורת, בילויים, בנקאות ומלונות. הכול כדי שאפשר יהיה להציג שורת רווח מנופחת מול הבעלים והמשקיעים שנהנים מדיווידנדים כבדים.

נכון, ההצלחה שלכם היא גם ההצלחה שלנו, העם, האנשים שעובדים אצלכם, אבל אפשר להסתפק בפחות. כשבנק מסכם כל רבעון ברווח נקי של 500 או 700 מיליון שקלים, אחרי חלוקת משכורות לעובדים, אחרי הוצאות תפעול, ואחרי מסים, זה אומר שהבנק מצטיין בהשקעות, בניהול ההון שלו, אבל בעיקר בדבר אחד, בריקון חשבונות הבנק שלנו, לקוחותיו, בין היתר על ידי עמלות וריביות גבוהות מדי על שירותים שונים.

טייקון, אפשר חתיכה?

את קולות המחאה שמעו בשנה האחרונה גם טייקוני ישראל, שכמה מהם התמודדו עם שנה קשה במיוחד. אז מילה גם לכם, בעלי ההון היקרים שלנו, אתם באמת תורמים המון למדינה, מעסיקים בטוב ליבכם את כל רבבות עמך בית ישראל, בונים בניינים מפוארים הנושאים את שמכם בבתי חולים ובמוסדות שונים.

אבל גם אתם קצת הגזמתם, בהרבה דברים, אבל בין היתר עם המציאות המעוותת שיצרתם. מציאות שבה מנהלים בכירים מרוויחים משכורות הזויות בנות שש ספרות ויותר בחודש (!), כשעשרות אלפי עובדים אחרים שהולכים הביתה בסוף יום עבודה ארוך ומתיש, נאלצים לסגור את החודש במחנק, אם בכלל. על הנורמות הללו, שיצרו חברה עקומה, כדאי לבקש סליחה וגם לשקול לשנות מעט את חלוקת העוגה שלכם.

מוחלים בתשלומים

וגם אנחנו צריכים לבקש סליחה, מעצמנו. על ההתמכרות לתרבות צריכה אימפולסיבית וחסרת מעצורים. על גיהוצים מיותרים ללא חשיבה מוקדמת, פעמים רבות על שטויות, תוך שאנחנו מגדילים ומרחיבים את דמיונן של רשתות השיווק שמאביסות אותנו עד כדי הקאה. על שלא עצרנו לעשות השוואות, לייצר תחרות כפויה גם בענפים שבהם אין ממש תחרות. על הכניעה שלנו לחליבה ארוכת השנים של חברות ותאגידים בקניית מוצרים במחירים מופקעים, גם כשזה היה מנוגד לכל היגיון. על שהיינו מוכנים לשלם את המחיר, גם כשהוא באמת היה חסר כל פרופורציה למה שקיבלנו בתמורה. אפשר להתנחם בכך שהתפכחנו, מעט. אבל עדיין יש עוד לאן לשאוף.

את המלצות ועדת טרכטנברג ייקח כנראה עוד זמן רב, אם בכלל, עד שנראה בשטח ובשורה התחתונה של הוצאותינו השוטפות. אבל לא בטוח שהן הן ההישג האמיתי של המחאה הכי חשובה שהתרחשה כאן. אם המחאה הזאת תצליח לעצור לרגע את הפוליטיקאים, בעלי ההון, המנהלים, לעשות איזשהו חשבון נפש כן ואמיתי, דיינו.

עפר חדד הוא עיתונאי במערכת "תכנית חיסכון"

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת