ההבדל בין המחאה החברתית להתנתקות: יותר קל כשהתקשורת מאחוריך

שרה ב"ק מסתכלת על גל המחאות החברתיות ונזכרת בהתנתקות. מאות אלפים אז הפגינו, כשהם נחושים, אבל בסופו של דבר נכשלו - והתהליך יצא לפועל. עכשיו, מאות אלפים יוצאים לרחובות וזוכים לגיבוי מהתקשורת - אז המצב שונה

שרה ב"ק (חדשות 2)

קיץ, יולי 2005 בכפר מיימון. שורות שורות של אוהלים עם צעירים, משפחות ואפילו מבוגרים. מרגישים שאי אפשר לחגוג הקיץ ואי אפשר לבלות כי צריך להלחם על הצדק.

השוטרים, כמו שוורים רגע לפני ההתפרצות לזירה, מקיפים את האנשים שהגיעו מכל הארץ ("חרא עליהם, שישרפו", הם אמרו). את ההמונים שמנסים להגיע באוטובוסים מכל רחבי הארץ עוצרים כבר בדרכם, במרכז.

הוויכוחים על הטקטיקה הם שיחת היום, קבוצות קבוצות הם יושבים ומתדיינים. יש מי שחושב שרק באהבה ננצח, כמו למשל שרשרת אנושית של 130 אלף איש מגוש קטיף לירושלים. יש מי שחושבים שרק אם נפרוץ ונלך לשם בעצמנו, נראה שיש לנו כוח והם מסתננים בקבוצות לגוש קטיף.

יש מי שכותב שלטים, ממציא סלוגנים, מתראיין - ויש מי שהתייאש מהתקשורת.

מתקווה לייאוש

11 באוגוסט. הפגנת ענק של 250 אלף איש בכיכר רבין בתל אביב, לפי המארגנים. לפי המשטרה מדובר ב-200 אלף. התחושה היא של עוצמה של ציבור שנלחם על חייו, על הבית הפיזי, על הבית הרוחני.

סרטים כתומים מתנופפים בכל מקום וגם חולצות כתומות. האם זאת מחאה שתצליח? שתצליח לספר על רמיסת זכויות הייסוד של מתיישבי חבל עזה? על רמיסת ההליכים הדמוקרטיים? על מהלכים מדיניים שנעשים בפזיזות מחרבת?

היה אז סלוגן: "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפרצוף". המהלך אמנם התפוצץ בפרצופה של המדינה בדמות ירי רקטות לשדרות ועוטף עזה ומבצע עופרת יצוקה שבו נהרגו 13 אזרחים וחיילים ישראלים ו-1,200 אזרחים וחמושים פלסטינים.

עם זאת ההתנתקות התפוצצה גם בפני המפגינים שחשבו שלמחאה שלהם יש כוח. הם טעו .זו הייתה מחאה עם המון כוח. כוח שהלך אל ריק. התברר שכשממשלה רוצה לעשות משהו, היא יכולה לעשות כמעט הכל.

לא "באהבה ננצח" ולא "שרון דיקטטור". לא "חייל, שוטר, אני אוהב אותך" ולא "היכונו לביאת הקסאם". דבר לא באמת משנה. זה נגמר באלפי אנשים עקורים מביתם ממררים בבכי, שעד היום, שש שנים אחרי, עדיין אוספים את השברים, דחוקים לקרן זווית של התודעה הציבורית.

איש כמעט לא התעניין בגורלם אחרי הפינוי. רבים אפילו שמחו לאידם או לכל היותר ריחמו על כלביהם. זה נגמר בחמאס השולט בעזה, בחייל חטוף ובנוכחות שלוחות אל קאעידה, מרחק קילומטרים ספורים מישובים ישראלים.

כשהתקשורת מאחוריך, הכל אחרת

אז למה להפגין? למה לנסות לשנות?

יש מצבים שבהם אין ברירה, אדם חייב לצעוק. אימרה חסידית אומרת שאין "קרעכצן" שאין לו כתובת, אין זעקה שהולכת לאיבוד. כנראה שזה לא תמיד נכון. עם זאת, אם מאחוריך עומדת התקשורת כולה, כמו היום במחאת האוהלים, היא יכולה להדהד את זעקתך פי שלוש. ואז, אולי, כבר אפשר להיות קצת יותר אופטימיים.

שרה ב"ק היא כתבת בתכנית התחקירים של רשת "360"

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת