הקשר בין ההתחממות הגלובלית למחאה

חודש יולי היה שוב חם מהרגיל השנה, הממשלה והמפגינים שופכים ליטרים של זיעה הניגרת על צווארם, כשהפעם לשם שינוי לא מדובר במי מרוויח ועל זה שמפסיד - אלא במה שמקדם אותנו ולא מעכב. אפשר לסובב את העובדות בהתאם לאג'נדה, אבל דבר אחד בטוח - ההרגשה שנולד פה משהו חדש היא בלתי ניתנת לערעור. דני דויטש בטור מיוחד

דני דויטש, מגיש ערוץ החדשות

חם בחוץ. חודש יולי היה שוב חם מהרגיל השנה, וקשה להתעלם מהטמפרטורות שמטפסות בעשורים האחרונים בהתמדה. אין בנתונים האלה שום קונספירציה, אלו הן עובדות. ועדיין, גם על העלייה הזו יש מי שמוחה בשנים האחרונות - לא נגד החום, אלא נגד מצדדי תיאורית התחממות הגלובלית, שטוענים כי כדור הארץ מתחמם ממעשה ידי אדם וקוראים לאנושות להתעורר ולפעול בהתאם.

הם מכונים ירוקים, מחבקי עצים, חובבי פרפרים ושלל כינויים מעליבים שנועדו להגיד עליהם - אתם ילדותיים והזויים שלא מבינים שעולם כמנהגו נוהג ומה שהיה הוא שיהיה לעד.
 
האמת ברורה: שינוי יכול להיות מבורך, אבל גם שנוא נפשם של המקובעים שלא אוהבים שהגבינה או מד החום זזו להם ממה שהיו רגילים לו. זו הדינמיקה הבסיסית שמלווה כל תהליך, זו הפיזיקה הכי פשוטה בעולמנו.
 
בקיץ הזה כולם מזיעים. מקיאים החוצה את מה שאינו רלוונטי עוד. פולטים את עודפי המשקל שצברו.
הממשלה והמפגינים שופכים ליטרים של זיעה הניגרת על צווארם, כשהפעם לשם שינוי לא מדובר במי מרוויח ועל זה שמפסיד - אלא במה שמקדם אותנו ולא מעכב.

השינוי הכי גדול שקרה הוא שאנשים מבקשים לקחת אחריות ולשנות את דפוסי החשיבה. להפוך את העקרונות המושלים שעל-פיהם כולנו גדלנו. שינוי לפעמים קורה ברגע אחד, לפחות למראית עין, אבל שלא נתבלבל: יש כאן תהליך ארוך שבלי לשים לב קפץ לראש התור.
 
משהו כבר לא עובד אותו הדבר, כמו לגלות פתאום אחרי לילה ארוך שהשחר הפציע ופרש את אורו על כולם.
העתיד כאן. עכשיו. מבקש למצוא לעצמו מקום בעולם שבע שחלקו נאחז בכל הכוח בעבר ובהווה.
 
מדהים לראות איך השפה המתלהמת שמאפיינת את המזג החם שבחוץ כבר לא מחלחלת פנימה כמו פעם אלא דווקא בשקט, בשפת הסימנים - שפתם של החרשים, שבכל הטירוף שמתחולל הם כנראה היחידים שחיים בשקט פנימי שנכפה עליהם בעל כורחם.

זה אותו השקט שאנחנו רוצים לכפות עלינו. העתיד נוקש על דלתנו כל הזמן ואנחנו כמו ממתינים לאורח חשוב במיוחד, מבינים שהגיע השעה בה חייבים לסדר את הבית, להעמיד סירים על האש, לקרר את השתייה ולערוך שולחן לכבודו.

יש מי שיגיד שעבורו העתיד הוא לא פחות ממלאך המוות, יש מי שיגיד שזה גלגל ההצלה של האנושות שהחליטה לזוז לרגע ממשבצת המתבונן ולהיות במצב "פעיל", דרוך להגיב למה שהעתיד מבקש. אלא שעכשיו אנחנו שואלים: מהם הכלים שעומדים לרשותנו? כשהעולם משתנה וסדר חדש מפציע, דבר אחד בטוח: אי אפשר להתמודד איתו בכלים הישנים. כבר אמר פעם מישהו בהקשר אחר שהאושר הוא מעבר לפינה - זה רק הפחד שמעיב עליו את צילו.

ההיסטוריה שכבר לא רלוונטית היא כרגע רק נשקם של הפחדנים, שחיים אותה באובססיביות כדי שלא תחזור על עצמה ובכך ממחזרים אותה שוב ושוב. בחיזוי העתיד יש לבחור אילו עקרונות מנחים כשבאים לנתח את המצב. אז אילו סטנדרטים הם חיוניים להמשך הדרך? למשל אותם ערכים של פעם ששוב נשמעים ברחובות: אחריות אישית, סולידריות, כבוד הדדי, צדק, הנמכת האגו למינימום ההכרחי, תקווה ואמונה.
 
במציאות התקשורתית של היום אפשר לסובב את העובדות בהתאם לאג'נדה מסוימת, אבל דבר אחד בטוח – עם תחושות קשה מאוד להתווכח. ההרגשה שנולד משהו חדש היא בלתי ניתנת לערעור.

אחת ההוכחות לכך היא מארגני המחאה שלא מבקשים לעצמם הון פוליטי (גם אם הם זוכים לו) ומכריזים תחת כל עץ פיקוס רענן בשדרה כי לא הם שאחראים להתחוללות הזו, אלא משהו גדול מאוד שמבקש לעבור דרכם.

הדבר הגדול הזה ביקש לפרוץ בישראל בקיץ 2011, אחרי שעשה (ועדיין עושה) סיבוב גדול בעמי האזור שחפצים במציאות אחרת. הקיץ הזה אולי עדיין לא מוגדר במילים ואין לנו את כל הכלים להכיל אותו, הפעם יכול להיות שאין מבוגר אחראי שיודע לאן הולכים. אבל כל מסע גדול מתחיל וממשיך באין-ספור גילויים קטנים.

לשפה שלנו אין יותר מילים חדשות ואולי גם זמנה להתעדכן הגיע. עד שזה יקרה, אולי עדיף שנשתוק ונזעק חרישית בשפת הסימנים למי שרק רוצה לשמוע: אנחנו מוכנים. העתיד נוקש בדלת ומבקש שנפתח את ביתנו הצנוע לרווחה; אם נעשה זאת בשמחה, הוא כבר יראה לנו את הדרך.

להצטרפות לעמוד הפייסבוק של דני דויטש