מפחיד: ללכת לאיבוד בגאורגיה

אוהד חמו יצא לטיול של שבע שעות בגאורגיה שהסתיים בללכת לאיבוד במשך שלושה ימים בהרי הקווקז. היריות בין הצ'צ'נים לרוסים הזכירו לו סכסוך ואובדן דרך ממקום אחר

לרגע אחד הכול נראה אותו דבר. פסגות לבנות גבוהות שמציצות מכל הכיוונים, שלג וקרח בכל נקיק, צחיחות מדברית, אבנים חדות כמו סכינים שפוצעות ושקט. שקט שעוטף אותך. ואז מחלחלת ההכרה המבעיתה הזאת - הלכתי לאיבוד!

הצטרפו לדף הפייסבוק של אוהד חמו

זה היה אמור להיות מאוד פשוט. טיול של שבע שעות, הוא הבטיח לי, שמחבר בין שני כפרים ציוריים באזור חזבקי שבצפון גאורגיה. אתר החובה במפתו של כל מטייל מבטיח נוף מדהים של פסגות מושלגות, עמקים ירוקים, מים וחיות רועות. עשן מיתמר לו מארובות בתי הכפריים, מעיד על עוד חצ'אפורי או מזון אחר על בסיס גבינה / קמח / שמן שנאפה במטבח העשיר והטעים הזה. הנוף ציורי כמעט כמו ביתו של ההוביט. יצאתי לדרך מצויד בלחם גבינה וירקות, בברכתה של משפחה מקומית שנופפה לשלום, מתמסר לשלווה ולפסטורליה הזאת. הדרך שחצבו הסוסים לפני באדמה התחוחה היתה ברורה. מאוחר יותר התגעגעתי לוודאות הזאת.

הפסגה המושלגת הראשונה קרצה לי. שלוש אבנים מגובבות זו על זו גרמו לי לחשוב שהדרך עוברת משם. אז טיפסתי. בשלג עבה, בזווית חדה, מאויים ליפול כל העת למטה, עליתי. מתחת לשלג זרמו מי שלגים מופשרים - מחשבה לא נעימה למי שעובר מעליהם. נאחז בכל זיז כמעט הגעתי לפסגה אבל פתאום מעדתי - החלקתי למטה, נחבל מסלעים, נתקע בשלג. לא, זה כנראה לא מכאן. דרך אופציונאלית אחרת הסתיימה למרבה האכזבה על פס אחר ולא הראתה שום סימנים להמשך. שוב בזבזתי מאמץ ניכר ושעות מבוזבזות בטיפוס במקום לא נכון ובאויר דליל בגובה של למעלה מ-3,500 מטרים. התחלתי לרדת מעברו השני של ההר. בדרך לא דרך, בלי מפות, השמש מאיימת לשקוע בקרוב, האוכל עומד להיגמר. איפה אני?

זה היה היום הראשון מבין שלושה ימים שבהם שוטטתי לי, אובד ותועה, בהרי הקווקז. את הלילה הראשון העברתי באוהל ריק של הצבא הגאורגי - כאילו חיכה רק לי. ישן כמו סנדוויץ' בין שני מזרנים צבאיים, מייבש את הבגדים הרטובים שלי (התיק נפל לנחל שוצף בניסיון לחצות אותו) על האש של גזיה שנמצאה שם - וחולם על חצ'אפורי ועל מגע אנושי. בלילה שני כבר ישנתי בטבע, בשק שינה מתחת לסלע ענקי - בקור בלתי נסבל.

ואז זה קרה. ביום השלישי. כמו בפאטה מורגנה התגלגלו קולות אנושיים לכיווני. שני גאורגים לבושים במדי צבא דהרו לכיווני על שלג. אי אפשר היה לטעות בהם - אנשי הרים קשוחים שמזג האוויר והסביבה הקשה טבעו בהם את רישומם. עצרתי אותם באושר. "קורשה" - שאלתי, על שמו של הכפר ההוא, שפעם מזמן לפני שלושה ימים התכוונתי ללכת אליו. "קורשה"? שאלו בפליאה - "ארחוטי" - ענו והצביעו על המשך העמק. כששלפתי מפה מספר הטיולים גיליתי שהאזור כולו כלל לא מסומן שם. אולי כי המובלעת שבתוכה הלכתי היתה על גבול צ'צ'ניה. אל תתקדם מהכיוון הזה - אמרו בגאורגית, והשמיעו קולות של ירי. "הפארוסקי והצ'צ'נים יורים כאן", ניסו לומר והצביעו על ההר שמולנו. עצור - גבול לפניך.

את הלילה הזה העברתי במיטה חמה בכפר ארחוטי על גבול צ'צ'ניה. כששאלתי אם עובר כאן כביש או שביל עפר - צחקו מעט התושבים שנותרו בכפר ואשר הגיעו לחזות בפלא - תייר אצלם. סוסים או מסוקים של הצבא הן שתי הדרכים היחידות לצאת מכאן. אז בחרתי בסוס. וברוכבו. נער צעיר ששמח לשלשל לכיסו כמה עשרות שקלים ובתמורה להראות לי את הדרך הנכונה לקורשה. 50 קילומטרים בסך הכל עשיתי באותו יום. על סוס וברגל. קשה לתאר את השמחה שחשתי כששבתי לציוויליזציה. השילוב הזה של אזור סכסוך ואובדן דרך מוכר לי ממחוזותינו, אבל הרי כאן.. זה לפחות מוכר ואולי... קצת יותר נוח.