המדינה הפרה את חוזה השכירות איתנו

זה נראה יותר כמו מפסטיבל בומבלה למתקדמים ורוב הסיכויים שבקרוב כבר נשכח את האוהלים שמסתירים את שדרות רוטשילד, אבל זה לא אומר שהמאבק לא מוצדק. מעין שריג מנסה להבין למה המדינה מפרה את ההתחייבות לאזרחיה

מעין שריג (חדשות 2)

על פניו למחאת האוהלים יש את כל הסיבות להיכשל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר במחאה שנראית כמו פסטיבל בומבמלה למתקדמים. המפגינים לא מצליחים להציע פתרון קונקרטי לבעיית הדיור. הם לא מספקים דוגמה אחת לרגולציה שמתנהלת בהצלחה במטרופולינים שונים בעולם. ועדיין גם אם מחירי השכירות לא ירדו בזכות אותם הצעירים שישנים באוהלים ב-35 מעלות וב-80 אחוזי לחות, המחאה הזו כבר הצליחה. המלך שוב נתפס במערומיו.

המדינה חתמה עם אזרחיה על חוזה לפיו אנו נשלם את חובנו לחברה בצורת שירות צבאי ומיסים, והיא תתמוך בנו ותספק לנו בתמורה שירותי בריאות, חינוך, תשתיות ורווחה. בפועל אנחנו מגלים שלא דובים ולא יער. השכלה עולה כסף, מערכת הבריאות מסורבלת ויקרה, מיסי העירייה לא מתרגמים את עצמם לאיכות חיים ובעל הדירה מעלה את שכר הדירה כל שנה בעשרה אחוזים לפחות. בעוד אנו עומדים בחלקנו בחוזה, המדינה מצידה מפרה ומתנערת ממנו.

רבים מחזיקים בטענה שלא כולם חייבים לגור בלב תל אביב אם הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם. האם הם מצפים שהמטרופולין הישראלי שמחזיק ברוב אופציות התעסוקתיות וההשכלתיות יהפוך לעיר לעשירים בלבד? לקהילה סגורה שמדירה ומגדירה את מי שיכול להשתייך אליה?

אז למי הפתרונות?

צודקים הצעירים שמוחים גם אם אין להם פתרונות. הם מרגישים בכל ראשון לחודש כיצד מדינת הרווחה הפכה בישראל למס שפתיים. השרים אומרים שכיוון שמדובר בקרקע פרטית לא ניתן לפקח על המחירים אותם גובה בעל הדירה הנקודתי. מהגישה הזו ניתן להבין שהשכר עבורו עמלנו כל החודש אינה רכושנו הפרטי ולכן יכולה המדינה להפקיע ממנו אחוזים משמעותיים. אך על בעלי הדירות אי אפשר לפקח אומר לנו הרגולטור.

בידולה של תל אביב כמדינה בה צעירים לא יכולים להתגורר רק תגרום להעמקת הפערים והקצנת אי השוויון. במקרה הזה יש שתי אופציות: או שהמדינה תעמוד בחוזה שחתמה עם אזרחיה ותפקח על מחירי השכירות או שתתן לנו לשמור על אלפי השקלים שמתנדפים מהמשכורת עוד לפני שהיא נכנסת לחשבון הבנק. אז נצליח לעמוד בדמי השכירות התל אביביים.

מעין שריג היא עיתונאית במערכת "שש עם עודד בן עמי"