זהו. החלטתי לעזוב את תל אביב

עופר לפלר נפרד מאהובתו ב-20 השנים האחרונות. הוא נגמל מהסם שנקרא "תל אביב" ועוזב למקום שנמצא רק 50 ק"מ משם - אבל רחוק יותר מניו יורק. נגמרו הפנטזיות ונגמרו החסכונות, עכשיו צריך לנקות את הוורידים המלאים מרחובותיה של העיר וללכת הלאה

עופר לפלר (חדשות 2)

שלום לך ראש עיר מבריק שהפך את אהובתי למשהו בלתי מושג, שלום לכם סוחרי שוק הכרמל שחושבים שהם מוכרים סחורה אשר גדלה בשדות עמק הלואר בצרפת, שלום לכם האנשים השקופים העושים לילות כימים כדי שהעיר תהיה נקייה ושלום לכם יושבי עיר האוהלים שמחאתכם נכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשנייה. המהפכה לא תתחיל משכר הדירה, היא תתחיל ביום שתבינו שאי אפשר לשבת על סיר הבשר ולצקצק עם אספרסו קצר ופיצה של טוני מול הכיכר.

בסוף השבוע האחרון נפלה ההחלטה, החלטתי שאני נגמל מהסם של תל אביב ועוזב להרי ירושלים. התגובה של חבריי ומשפחתי הייתה אחת: "לא תעמוד בזה". ולמרות שכולם חושבים שאני דפוק (גם כשנסעתי לאוסטרליה, לטיול שחרור, כולם אמרו שנדפק לי משהו בראש), זהו, צריך להיגמל מהעיר אולי זה הזמן לרכב על גל המחאה ולצאת.

אני יודע, אני צריך להיגמל מהסם שנקרא תל אביב. כן, גמילה כואבת מעיר אהובה - כאן ביליתי את בגרותי, כאן בעשרים השנים האחרונות עשייתי קריירה, כאן אהבתי ונאהבתי, בניתי והרסתי יחסים, מצאתי חברים וחייתי כאן כמלך השכונה. בעיר האסורה איבדתי 70 קילו ממשקלי על חוף ימה בריצות בוקר וכאן גם החזרתי חצי מזה בשל נפלאות השפים שלה. אבל עכשיו נפל דבר, נגמרו הפנטזיות שאולי אפשר יהיה לקנות כאן קורת גג, נגמרו החסכונות, עכשיו צריך לנקות את הוורידים המלאים מרחובותיה הסקסיים של העיר וללכת הלאה. אני יוצא חפוי ראש, בעיקר בגלל שהוגדרתי על ידי הכלכלנים כמעמד הביניים הדרוס, נשברתי, אני אצא לרעות ולראות בשדות זרים ואראה לאן יובילו החיים בהרים.

אני מתרחק "כולה" 50 קילומטר מהעיר, אבל זהו מרחק מנטלי הגדול מהמרחק לעיר ניו יורק, אפילו נתב"ג קרוב עכשיו יותר. זהו אהובה, לא עוד פרק ב"סיינפלד" של החיים האמיתיים, לא עוד פרק ב"סקס והעיר הגדולה", אלא פרק של חיי שייסגר בכמה שקיות "אי-זבל" ושורת ארגזים. אפרד מהברים והפיק-אפים עם ה"חוצניות" שבאות לשוק "הבשר" כדי למצוא אותך/אותי, הגביר התל אביבי שיגשים את חלומן וייתן להן קורת גג בעיר הגדולה.

אני בבעיה. פתאום יש לי את החופש להחליט בשביל עצמי לאן אני הולך. רווק תל אביבי שבאחת משתבלל. לא עוד תל אביבי שחולם כשהוא מסתובב בסמטאות השוק כ"דני-דין", שאיני רואה ואיני נראה כאחד מיני רבים. אלא אחשוף עצמי ואעפיל להרים ולמושב. בסוף אני ורק אני הוא זה שהחליט ולקח את הסיכונים באובדן הבתוליות שמעניקה העיר.

רק את עצמי אני מעניש/מפנק במעבר להרים - הולך לשם, לארץ הגזרה. ההחלטה על המעבר להר הוא שילוב של כמה אירועים מקבילים - דירתי עומדת למכירה ואצטרך לעזוב אותה למרות היותה מדהימה ולמרות שהיא העניקה לי הגנה שאני כל כך אוהב. היא תימכר בימים הקרובים ל"עושק/אוליגרך" חדש. שכר הדירה שלי חוצה את משכורתי ולמצוא משהו עם מרחב פנימי כמו שזכיתי לו כאן ובמחיר סביר הוא בגדר חלום. והפיתויים, כן, הפיתויים שמסביב והכול קשור לחיי היום יום והלילה החל מבתי המרזח והמסעדות והמשך בכל בעל עסק המכניס יד עמוקה לכיסך - כי יש לו עסק בתל אביב.

זהו, צריך לשבור את הקריז או הקרח או הבועה ופשוט להתנתק ולעבור להרי ירושלים, שם קרוב לבירת הנצח (זה עושה לי עור ברווז), קרוב לדת ולמוסר, קרוב לשלטון ולמוסדותיו, אולי יותר קרוב לחומוס של אבו-אל-אבו באבו גוש להתרגל לנופים חדשים, לסביבה חדשה אבל בעיקר לשקט שאני לא מכיר או לא זוכר מאז שעזבתי את המדבר לפני קצת יותר מעשרים שנה.

עיר אהובה, נשברתי.

שברו את גבי יחד עם גביהם של חברי ממעמד הביניים, שברו את האומנים והיוצרים וכל אלה שעשו את העיר מה שהיא. אישה יפה, הפקרנו אותך, בגדנו בך והשארנו אותך לאלפי תריסים מוגפים בחורף (כשהצרפתים/אנגלים וגו' חוזרים לאירופה), נטשנו אותך לבעלי ממון, כרישי נדל"ן או סתם יורשים שרואים בך סימן, לא יותר מחבילת דולרים מרשרשת.

בכסף שאנחנו משלמים לאוליגרך/הפאודל/הנבוריש שירש מטר על מטר בעיר ועושה לך טובה כאילו העניק לך דירת פאר אתה מקבל כולה קורת גג - שלרוב גם קצת דולפת. שהרי מרבית הדירות המושכרות נבנו כשהורינו בנו את העיר העברית הראשונה בעשר אצבעות והקירות הם בני כבר למעלה מחמישים או שישים שנה.

אתה משלים עם שכר הדירה כשאתה בוחר לשלם, כי אתה נורא "אין". אתה גר כאן וכולם רוצים לבקר אותך כי אתה מטר מהנחלה או השוק או שדרות רוטשילד אבל בלילה משאירים אותך עם חיות הלילה הנעות בצילי הבתים והחיפוש האין סופי של חניה.

עירי האהובה, אולי אחרי שאתעשר אחזור אליך רכוב על מאזדה 3 לבנה כגביר עשיר. אבל כרגע אני בהישרדות והאהבה הענקית שלי לחופש שאת מעניקה לי לא עומדת בקנה אחד עם המעות שנותרו לי כי כשהמזון עולה, והביטוח עולה, הדלק עולה והפוליטיקאים מעלים את שכרם כי צריך יותר קשר עם הבוחר.

שם, אצל אלה היושבים מאחורי קירות בית המחוקקים, ככל שמתקדמים האמצעים הטכנולוגים והופכים לזמינים וזולים אצל חברי הכנסת כדי להיות בקשר עם הבוחר הם צריכים יותר כסף - עולם הפוך.

ויקי קנפו: להילחם עד הסוף

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק