למה הפרסומת של סלקום לא יוצאת לי מהראש?

סיון רהב מאיר מוצאת מסקנות על חזרה בתשובה – בהפסקת הפרסומות שלנו

סיון רהב-מאיר (חדשות 2)

 

 

 

 

היכולת של סרטון קצר לעשות אותנו ב-20-30 שניות בהמיים יותר או אנושיים יותר - היא מופלאה. לרוב, הפרסומאים בוחרים באופציה הראשונה, אבל לפעמים, לעיתים מאוד נדירות, הם הולכים על השנייה: חשבתי שהפרסומת הכי מרגשת של סלקום הייתה עם הגננת שמצטלמת ערב פרישתה עם הילדים, ואז כל בוגרי הגן לדורותיהם מגיעים אליה אחרי כל השנים לתמונת מחזור אחרונה. או שהפרסומת עם כל המשפחה ששרה בשפת הסימנים לבן החירש שחוזר מחו"ל הייתה השיא. אז חשבתי.

קבלו את מסחטת הדמעת הפרטית החדשה: החוזר בתשובה שרגע לפני שבירת הכוס - שלושת חבריו מעולמו הישן מגיחים אל השכונה ואל האולם - עם כיפות הבד המצחיקות שלהם, והחיוכים שאומרים: "אחינו, מזל טוב".

נתחיל בעטיפה. העיצוב והליהוק כמעט מושלמים. הלוק של החוזר בתשובה מדויק, השכונה נראית אופיינית והחתונה כולה עושה רושם אותנטי. שתי פשלות שעליהן יש לשלוח את אחד מהמפיקים לעבודות שירות בחסידות-ויז'ניץ הן הפאות של הילדים (שמודבקות מהמאדים ולא מהאוזניים שלהם) וכמובן דמותו המגושמת של הרב (מתי, מתי ילוהק רב שנראה כמו אישיות רוחנית אמיתית ולא כמו שאריות מסרטי הבורקס של פעם?).

אבל התוכן הוא כמובן העיקר. דווקא פרסומאים הצליחו לעשות את מה שאלף תסריטאים גמגמו באינספור סדרות-דוסים לא מוצלחות: ללכת על הדבר עצמו. על הפער בין העולמות, ועל הקשר העמוק ביניהם למרות מה שנראה כתהום. פרסומת כזו לא יכלה להיות משודרת בשנות ה-80, אפילו לא בשנות ה-90, והיא מייצגת את כל המהפכה של עולם התשובה (גם בתוכו פנימה, וגם ביחס של כלל הציבור אליו). שני העולמות מפוחדים פחות ובוגרים יותר, וזאת למרות רעשי-רקע שמנסים להידמות למיינסטרים (היכונו לכותרות: "קמב"ץ העדה חרדית יואל קרויס מאיים להחרים את סלקום בעקבות הזמנת חילונים לחתונה").

המהפכה הזו מתרחשת הרחק מהרדאר התקשורתי: אפשר לומר שפעם היה מסלול אחד, מסלול אורי זוהר (אז הכותרות בישרו "מעולם הזוהר לעולם הטוהר", "מהמאה העשרים למאה שערים"). היום, לא במקום ההוא אלא לצידו, הולך ופורח מסלול אביתר בנאי ("חזרתי בתשובה ואני רוצה לשיר לכם על זה בפלייליסט בגלגל"צ"). לכן פס הקול הנפלא בפרסומת הוא אכן נפלא, אבל הפזמון "הלכת לי חבר" כבר פחות ופחות בתוקף. על המגמה המרתקת הזו אפשר ללמוד, למשל, משורת פסיקות של חשובי הרבנים, שמורים בשנים האחרונות לחוזרים בתשובה להמשיך ללמוד מקצוע, להמשיך לעבוד ולא לעבור למסלול "תורתו אומנותו", להמשיך לגור במקומות מגוריהם המקוריים.

מכריי מאשימים אותי תמיד באופטימיות-יתר בסוגיות האלה של דת ומדינה, אבל היי, עכשיו לא רק צו-פיוס מאחוריי, אלא גם סלקום איתי. נדמה לי שעברנו מ"הלכת לי חבר" (שלא לומר "שלום, חבר") ל"בשבילי הכוכב זה אתה" (גם כשאתה דוס).

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סיון רהב-מאיר