המלחמה שהשיבה לצפון את השלום והשקט

מנחם הורוביץ משחזר את מאורעות מלחמת לבנון השנייה, זו שהייתה עבורו הראשונה שבה לא חצה את גדר הגבול, אך התמודד עם מראות ואירועים קשים במיוחד דווקא בעירו, קריית שמונה, ובעורף הישראלי שהיה נתון למתקפה. למרות הביקורת והוויכוח שעדיין נמשך, הוא בטוח שבמבחן התוצאה - זה היה משתלם

לפני חמש שנים, בבוקרו של 12.07.2006, נודע לי בפעם הראשונה על כך שמשהו חריג בגודלו מתרחש בגבול הצפון. השעה הייתה 08:55 בבוקר כשחבר מושב אבן מנחם העביר אליי פרטים ראשוניים, ודקות ספורות אחר כך דיווח לי: "חיזבאללה חדר לתוך שטח ישראל וחטף חיילים". זה היה הרגע שבו הבנתי שהמלחמה מהווה כמעט עובדה מוגמרת, ועלולה לפרוץ כבר בתוך שעות - פשוט כי לא ניתן היה עוד להרים ידיים.

כעבור יממה מאותו הרגע כבר עשו המטוסים הראשונים את דרכם צפונה וחדרו אל תוך שטח לבנון. זו הייתה יריית הפתיחה למלחמה שנמשכה לאורך חמשת השבועות הבאים, שלאורכם היו נתונים התושבים בכשליש משטחה הגאוגרפי של מדינת ישראל - מנהריה לחדרה, דרך עפולה ורמת הגולן ועד פאתי בית שאן - להפגזה שנמשכה כמעט במשך 24 שעות.

קריית שמונה היא ביתי כבר 38 שנים, ובאותם חמשת שבועות ירה לשטחה חיזבאללה יותר מ-1,100 רקטות. אלה זרעו הרס בבתי העיר, פגעו בתושביה וגרמו לאסונות גדולים מאוד גם בכפר גלעדי וכפר בחיפה.

מלחמת לבנון השנייה הייתה המערכה הארוכה ביותר שלוויתי ככתב מאז 1978, אז נשלחתי לסקר את מבצע ליטני. אחריו הגיעה מלחמת לבנון הראשונה וב-2006 גם השנייה. אלא שבאחרונה, בניגוד למלחמות הקודמות, לא דיווחתי אף לא פעם אחת משטחה הריבוני של לבנון

הסיבה לכך הייתה שבפעם הראשונה, עיקר המערכה התנהלה לא בחזית הקרבות אלא בעורף האזרחי - ובהתאם לכך התרכז הסיקור העיתונאי בהתרחשויות בתוככי ישראל.

למרות שמטוסי חיל האוויר פגעו בתשתיות חיזבאללה לאורך כל תקופת הלחימה וירו אל מטרות שונות של הארגון לא פחות מכ-180,000 פעמים בדרכים שונות, הצליחו מחבליו להמשיך ולירות רקטות אל שטח ישראל ממש עד לרקע האחרון שבו הוכרז על הפסקת האש.

המראות מכפר גלעדי והרחובות השוממים נצרבו בזיכרון

קשים במיוחד היו הדיווחים על פגיעת הקטיושה הקטלנית בבית העלמין בכפר גלעדי שגבתה באחת את חייהם של 12 חיילי מילואים. אותם דיווחים הגיעו בזמן אמת ללוחמים ואנשים מילואים רבים שבדיוק באותה השעה עשו את דרכם צפונה.

אני ראיתי את רחובות קריית שמונה, עירי האהובה, שוממים מאדם במשך שבועות - כשהתושבים נאלצו להסתגר במקלטים ובחדרי הביטחון. התחושה הייתה רעה מאוד להתבונן במקום יפה כל כך, שמורת הטבע של מדינת ישראל, ריק לחלוטין ומוקף פטריות עשן, יללות סירנות אמבולנסים וכוחות צבא שחוצים מכל עבר - ביבשה ובאוויר - בדרכם ללבנון.

ירי הקטיושות שנמשך פגע בעוד ועוד בתים, ואילץ רבים מהתושבים - אלו שהגיעו אליה מכל קצוות תבל ובנו אותה - להימלט על נפשם ממנה דרומה, אל מחוץ לטווח טיליו של נסראללה. ירי הקטיושות מלווה את קריית שמונה כבר מ-1968, אך המתקפה העזה בקיץ 2006 הביאה רבים מהתושבים להרגיש כי הגיעו מים עד נפש ולנדוד למקומות אחרים, עד שוך הסערה.

במבט לאחור זה השתלם. בגדול

חצי עשור עבר מאז המלחמה ההיא, אבל הוויכוח הגדול בשאלת הצורך שהיה לפתוח במלחמה, על ההתנהלות במהלכה ועל תפקוד הנהגת המדינה נמשך.

מאז תחילת הירי אל קריית שמונה ואל יתר יישובי גבול הצפון, ב-1968, הפכו חייהם של התושבים לגיהינום של ממש. מעבר לכל ויכוח, ניכרות תוצאות מלחמת לבנון השנייה באופן ישיר בכך שבפעם הראשונה חיזבאללה חש פחד.

חסן נסראללה עדיין שוהה בבור עמוק ולא מעז להוציא את ראשו ממנו. מעבר לכך, בכל השנים שחלפו ועד עתה לא ירה חיזבאללה אף לא טיל אחד. כל אלה מהווים ביטוי להישגים האדירים שגרפה ישראל לכושר ההרתעה שלה, בזכות הישגי מלחמת לבנון השנייה.

אכן, ידוע כי חיזבאללה ממשיך להתחמש ואף מחזיק כיום בכמות טילים גדולה מזו שהייתה ברשותו לפני מלחמת לבנון השנייה. אלא שכעת, למרות כל אלה, מפחדים שם לשגר אפילו טיל אחד אל שטח ישראל. העובדה הזאת ממחישה את ההישג הצבאי והמדיני שהולידה מלחמת לבנון השנייה, שאיש לא יוכל לקחת ממנה. 

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת