צריך להתחיל להיאבק על הסביבה - בשבילנו

קצא"א, שצינור הנפט שלה דלף לשמורת הטבע היום, אחראית גם לעיכוב בהקמת תחנת הגז באשקלון. בעולם כבר משלמים מחיר כבד על תקלות כמו דליפת הנפט במפרץ מקסיקו, אך פה לא נעשה דבר וכמו תמיד - האיום הביטחוני והכלכלי מנצח. מתי נבין שזה לא רק מאבק של פעילים "ירוקים"?

לילך סונין (חדשות 2)

בשבועות האחרונים נתקלנו בלא מעט תקלות ודליפות של חומרים מזהמים ומסוכנים: אסון הגז בנתניה, דליפת המזוט במפרץ אילת בסוף השבוע והיום, הדליפה של הדלק הסילוני בשמורת הטבע בנחל צין, שעדיין מוקדם להעריך את נזקיה. בין אם בשל טעות אנוש, רשלנות או פגיעה מכוונת, אי אפשר שלא לעצור רגע ולחשוב - מה קורה כאן?

לכל המקרים הללו יש מכנה משותף, הם מוכיחים שההתעקשות על פיקוח ובקרה ועל מעבר לאנרגיות לא מזהמות, לא יכולה להיות נחלתם של שוחרי איכות הסביבה בלבד. האיום הוא על כולנו, על שלומנו, על איכות חיינו, ועל שלמותה של המדינה כפי שאנחנו מכירים אותה.

המודעות הסביבתית נמצאת במגמת עלייה מתמדת בישראל ובעולם. אנחנו עדיין רחוקים מרוב מדינות המערב, אבל אי אפשר לומר שאין התקדמות. המשרד להגנת הסביבה מקבל יותר סמכויות, הארגונים הסביבתיים מצליחים להשפיע על קבלת ההחלטות והמאבקים הציבוריים נושאים פרי, לפחות בחלק מהמקרים. אחד המדדים לשינוי הוא העולם המסחרי. יותר ויותר חברות מסחריות מציגות את עצמן כירוקות והמילה "קיימות" מחלחלת לפריים-טיים בערוצים המסחריים.

קובעים עובדות ואז שואלים

אז תודעתית אנחנו מראים סימני חיים, אבל בשטח השינוי עדיין רחוק. מדינת ישראל ממשיכה לפעול במתכונת "חומה ומגדל". קודם קובעים עובדות בשטח, אחר כך מתחילים לשאול שאלות. הליכים תכנוניים רבים מתנהלים ללא שיתוף הציבור, ותסקירי ההשפעה הסביבתיים עדיין מבוצעים, על פי חוק, במימון היזם בעל האינטרס. האיום המתמיד על מדינת ישראל (הביטחוני והכלכלי) מצליח לגבור על כל שיקול אחר בקבלת החלטות.

למרות שבעולם כבר משלמים מחיר כבד על תקלות כמו דליפת הנפט במפרץ מקסיקו והאסון הגרעיני ביפן, בישראל, רק לפני פחות משבועיים דחתה הממשלה הצעה לשנות את חוק הנפט המיושן (1952), ועדת השרים לחקיקה לא קיבלה את הצעת חברי הכנסת דב חנין, כרמל שאמה ויריב לוין לחייב את העוסקים בחיפושי וקידוחי נפט וגז לעמוד בתקנים סביבתיים מחמירים.

ואגב, אותה קצא"א, שצינור הנפט שלה דלף לשמורת הטבע, היא גם הגורם שמונע בימים אלה את הקמתה של תחנת כוח המבוססת על גז באשקלון במקום תחנה פחמית. ומשרד האוצר, במקום לסייע לקידום ההחלטה, שהצליחה לאחד לרגע את משרד התשתיות והמשרד להגנת הסביבה, תוקע עוד מקלות בגלגלים.

ללכת בעקבות הקוטג'

הגיע הזמן שנבחרי הציבור שלנו ישימו לנגד עיניהם את טובת הציבור. ואגב, לא מדובר בטובתם של הפעילים הירוקים "מחבקי העצים". הראשונים להיפגע מהזיהומים באוויר, במים וביבשה, הם אלה שנקראים אוכלוסיות חלשות או מוחלשות.

למרות טענות של בעלי אינטרסים ו/או פקידי אוצר, האינטרס החברתי והסביבתי הולך לרוב יד ביד עם האינטרס הכלכלי, בטווח הארוך, המשקלל לתוכו את מניעת התחלואה והתמותה.

הגיע הזמן שהמחאה תפרוץ את גבולות הארגונים הירוקים. אם מחיר הקוטג' הצליח להוציא מאות אלפי ישראלים מהאדישות היומיומית, אולי האיום על עצם קיומם של אוכלי הקוטג' יעשה את זה גם.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת