"הריאליטי הגדול" של גלעד שליט

שידור רצוף במשך 24 שעות, סמסים והרבה מפורסמים - כל זה נהיה חלק מהמאבק לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, בפנייה ללב העם. אבל השאלה היא האם גלעד צריך את העם והאם אנחנו מגלים חוסר אחריות בצמד המילים "בכל מחיר". זה, כנראה, המרחק בין אולפני הרצליה לבין רצועת עזה

סיון רהב-מאיר (חדשות 2)

1. גלעד שליט - הגמר הגדול. הרשות השנייה מגבילה את מספר שעות הריאליטי המותר לשידור בשבוע לעשר שעות בלבד. ביממה האחרונה הכללים נשברו. 24 שעות של ריאליטי פרצו לחיינו, בפורמט שמשלב את "האח הגדול", "מחוברים" ו"חטופים". אנשים נכנסים בזה אחר זה לחדר סגור, מדברים ספק-אל-עצמם ספק-אל-גלעד, במה שאמור לעזור לשחררו. איך בדיוק? לא ברור. אבל אחרי הקמת המאהל, אחרי שכל אתרי האינטרנט הישראלים הושתקו עבור גלעד, אחרי שנקראנו ללבוש לבן יום אחד בשבילו, אחרי הצעדה הרגלית הגדולה ממצפה הילה לירושלים, אחרי שרבבות נשים מזכירות בהדלקת נרות השבת את "גלעד בן אביבה", אחרי כבילת הידיים המשפחתית, אחרי הישיבה על המדרכה בזמן ליל הסדר, אחרי כל ההפגנות, השירים, הסטיקרים ואפילו הניסיון לפוצץ את טקס הדלקת המשואות, מה עוד נותר ליוזמי המחאה לעשות חוץ מלפנות אל מה שהכי מדבר לישראלי - הריאליטי?

חמש שנים לחטיפה, ותוכניות המציאות תוקפות מכל כיוון: זו לא רק הכניסה ל"צינוק" שבאולפני הרצליה, אלא גם הקריאה של איש מטה המאבק, שמשון ליבמן, לכל אזרחי ישראל "לסמס את המילה 'בעד' למספר 5252". נסעתי לפני שעה קלה ברכב, ושם שמעתי בשעה העגולה את תמצית דבריו של ליבמן. לא האמנתי שאני מאזינה למהדורת חדשות שבעצם קוראת לי לסמס.

2. העם עם גלעד - השאלה אם גלעד צריך את העם. כל הגימיקים שהוזכרו לעיל נובעים מלבבות אכפתיים של אזרחים טובים. אין פה טיפה של ציניות, רק מוטיבציות טובות ורצון להתנדב ולתרום. הם מכירים אותנו, הפעילים, ולכן מנסים לפנות אלינו כל פעם בדרך יותר רגשית, יותר אישית, יותר מזעזעת. גם אני חלק קטן מהסיפור. מדי יום מסתיימת התכנית "שש עם עודד בן עמי" במניין הימים שבהם נמצא גלעד שליט בשבי ברצועת עזה. מדי שבוע, כשאני מחליפה את עודד בהגשת התכנית, אני נכנסת לקובץ שהוא השאיר אתמול, מוסיפה עוד יום אחד למספר, ואז קוראת אותו בסיום התוכנית. כל שבוע מחדש. לפני כמה ימים אמר לי ביטחוניסט, מסוג המומחים שאנו אוהבים לראיין בעניינים שכאלה: "אתם חושבים שאתם עוזרים ככה לגלעד? אתם לא. ככל שתהפכו אותו לסמל - כך תעשו אותו לקלף-מיקוח יקר יותר". כלומר, ככל שנמשיך לשיר לגלעד, להפגין לגלעד, להזכיר את גלעד - כך נראה לצד השני כמה הוא יקר לליבנו, וכמה כדאי להמשיך ולהתעקש על מחיר גבוה ככל שניתן. "בעולם אוטופי", אמר לי אותו מומחה, "ישראל הייתה צריכה להתעלם מחטיפתו מבחינה תקשורתית. ממש כך. תוך כמה שבועות הוא כבר היה בבית, במחיר לא יקר בכלל". אבל העולם אינו אוטופי. המוח לא שולט על הלב. (שלא לדבר על זה שבעולם אוטופי, לא היו לנו אויבים שמחזיקים כך חייל חטוף חמש שנים).

3. רק לא "בכל מחיר". ומנגד - גם כשאי אפשר להתעלם, לא צריך להיסחף. חלק מההתבטאויות ששמענו בימים האחרונים גובלות בחוסר אחריות. כזו היא למשל האמירה "להחזיר אותו בכל מחיר". מה זה בכל מחיר? במחיר שחרור כל האסירים הביטחוניים? כולם? וגם תמורת סודות האטום של ישראל? לומר "בכל מחיר" זה לומר: אני לא מוכן לחשוק שפתיים לרגע, אני לא מוכן להפעיל בכלל את ההיגיון. אף מדינה לא יכולה לומר זאת. על רקע הראיונות שנתנו חלק מיוצאי הצינוק, אולי צריך להזכיר דבר נוסף: לא בנימין נתניהו חטף את גלעד שליט. לא הוא עומד בראש ארגון הטרור שמחזיק בו כבר חמש שנים. לפעמים נוצר הרושם שהוא, ורק הוא, האיש הרע בסיפור. אין חמאס, אין שגרירויות זרות, אין צביעות בדיפלומטיה הבינלאומית, אין עמדות של אנשי שב"כ ואמ"ן שמתנגדים לעסקה. נתניהו פשוט מחזיק בשליט במרתף ביתו ופשוט לא רוצה לשחרר אותו. (ואגב, נהוג להציג אצלנו את ביבי כזגזגן-על. דווקא כאן הוא מציג עמדה נחושה. מעניין לשאול למה. הרי הוא יכול להסכים ממש הרגע לתנאי החמאס, ואז לרגש את האומה כולה בשובו של גלעד ולהפוך ליקיר התקשורת לתקופה ארוכה).

4. בין תוכנית המציאות למציאות. ואחרי הכל, אולי דווקא פסטיבל הצינוק היום הזכיר עד כמה גדול ההבדל בין תוכנית ריאליטי לבין הריאליטי: בין אולפני הרצליה לבין רצועת עזה, בין חדר סגור ומלא מצלמות לבין תא-שבי, בין שיחה עם רזי ברקאי כשאתה יוצא מה"שבי" אחרי שעה לבין שובים טרוריסטיים אכזריים ששומרים עליך כבר חמש שנים. כמו שכתבו השבוע במדור סאטירי משובח, מפיו של אחד הסלבז שיצא מה"שבי": "שיו, זה לא יאומן. שעה בלי אסמסים. אין, אין, חייבים לשחרר אותו".

הצטרפו לדף הפייסבוק של סיון רהב מאיר  

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק